
הכותרת הראשית בכל העיתונים: המצב בסוריה. אסד מסרב להיכנע. הצבא יורה במפגינים. כמה נהרגו? המספרים כרגיל שונים בין העיתונים.
העמודים הראשונים במעריב, בהארץ ובישראל היום מרחיבים ומטפלים במצב. רק בידיעות מתייחסים בעמודים הראשונים לירי בבן יוסף לבנת. למה? תכף.
לידיעות (מוסף 24) יש סיפור מצוין: כתב העיתון, עקיבא נוביק, "העביר לילה מסוכן בשכם ובכפר עוורתא עם בן יוסף לבנת ז"ל ארבעה ימים לפני התקרית שהסתיימה ברצח".
עם כל הצער שבדבר, בן יוסף לבנת נכנס לגוב האריות על אף האיסור ובכך הביא למותו.
הכותרת לכך בע' 3: "הטיול האחרון של בניו". כמה תמים. פשוט טיול.
כותרת בע' 2: "הרב שמארגן הסתננויות לא חוקיות".
השאלה שלי היא באיזה עמדה מציב עצמו העיתון? למה ידיעות שלח את הכתב שלו עם לבנת כדי לעבור על אותו איסור בדיוק?
העיתון אף מתגאה בשער: "תיעוד נדיר: כתב ידיעות אחרונות הצטרף למסע המפחיד שערך בן יוסף לבנת ז"ל בקבר יוסף 4 ימים לפני הביקור האחרון, שבו נרצח".
אם הכתב היה נפגע חלילה וחס, ההיו ראשי ידיעות עומדים לדין על כך?
במעריב אין כבר זכר למקרה בשער וההתייחסות אליו היא רק בע' 12, ובישראל היום יש ציטוט מדבריה של לימור לבנת, שלא מדובר בתקרית אלא בירי מכוון, פיגוע. "הם רק רצו להתפלל", זו הכותרת המיתממת לידיעה.
בהארץ כותרת הידיעה מובאת כאילו איש לא קרא ולא שמע דבר ביומיים האחרונים: "שוטרים פלסטינים ירו למוות בצעיר יהודי שהסתנן לקבר יוסף בשכם". הידיעה כשלעצמה דווקא מביאה פרטים על התחקירים שנעשו. למה לא לתת כותרת המתייחסת אליהם?
ופרשנות נכונה (אממ) של עמוס הראל ואבי יששכרוף.
בנימין בן אליעזר ריחף בשמים וחלם על מופלטה. האם כשהגיע לחגוג שמר על לסתות נעולות?
במעריב יש ניסוח עוד יותר מרנין, ברוח ההגדה של פסח: "שבועיים לאחר שהצליח לגרש את מלאך המוות התייצב פואד בן אליעזר לערב המימונה…"
בידיעות יש דיווח מפורט ומפחיד: שלוש מופלטות עם חמאה ודבש. לא נעולות ולא כלום.
בשער ישראל היום: הנתניהוז בבית משפחת ביטון באור עקיבא. חשוב.
בשער ידיעות: בן אליעזר נוגס במשהו בפה פעור. הכות': "לבריאות פואד".
בשער מעריב צוחקים: "פואד והמופלטה: האיחוד".
אפילו בשער הארץ יש אזכור לחגיגות המימונה בחסות בוז'י הרצוג, והידיעה מתייחסת למופלטות שנאלץ לאכול. ברור. בגללכם.
באחוריים
ישיש בן 92 נהג בניגוד לכיוון התנועה באיילון כי מיהר ליומולדת של חבר שלו באיכילוב והתבלבל.
התודה לכל מי שעצרו אותו בזמן.
אני לא רשות שופטת ואין לי שום רצון להיות.
אני מתנגדת מכל וכל לכך שכותבים ברשת נוקטים עמדה נחרצת על הליך זה או אחר ומחליטים מי אשם ומי לא.
סוב יודיצה? לגמרי (יובל דרור מרחיב על כך).
תיק אונס יהיה מורכב ורב פנים אם לא מדובר במקרה נוסח המאבטח ארז אפרתי המתנפל על אישה ליד הירקון.
המצב הנוכחי: יש חשוד באונס שהיה במעצר בית ושוחרר.
לגרסתו התיק עומד בפני סגירה (ע' מקרה אדם שוב).
לגרסת המתלוננת ומקורביה התיק בחקירה אינטנסיבית.
השלבים בהליך משפטי ברורים: הגשת תלונה. חקירה. חקירת חשוד. מעצר כן או לא. מעצר בית כן או לא. שחרור ממעצר. הארכת מעצר. העברת תיק החקירה של המשטרה לתביעה השוקלת האם יש די ראיות להעמיד חשוד לדין.
התביעה יכולה להחליט אם להגיש כתב אישום או לסגור את התיק בגלל: חוסר ראיות, חוסר עניין לציבור או חוסר אשמה.
הוחלט להעמיד לדין – מוגש כתב אישום. או אז משתנה הסטטוס של החשוד לנאשם. וכנהלאה.
הסיבה שהתקשורת לא נוטה כעת להסרת צא"פ, לדעתי, היא מאחר שנקטה עמדה:
היא מאמינה ל-y ולא ל-X. איך מאמינה? חקרה ובדקה. עד כמה יש לה הכלים? באופן חלקי בלבד. נימוק סביר? לא בהכרח.
מצד שני, יואב יצחק כותב שהתקשורת לא מבקשת הסרת צא"פ כי הוא מוכר לרבים וטובים מבניה.
לא מדויק. ויש מצב שלהפך, הייתה ששה לדווח על המקרה.
יצחק לא מבין למה לקח למשטרה שבוע מאז הגשת התלונה ועד זימונו לחקירה של האיש.
שבוע נחשב זמן רב?
מצד שלישי, נעמה כרמי על צא"פ.
סיכום: לחשוד ולמתלוננת גרסאות סותרות.
שלה: ניצול מצבה ואונס.
שלו: הכל בהסכמה.
השאלה הגדולה: האם הלחץ המפעפע מלמטה, מהבלוגוספירה בארץ ובעולם, ממאות השיתופים בפייסבוק, מקדחת המיילים (ולכל אלו יש באופן מוזר דעות נחרצות מה בדיוק קרה בין שני אנשים, מי צודק ומי טועה), האם כל אלו יגרמו ללחץ על התקשורת, ואו על הרשות החוקרת להסיר את צו איסור הפרסום?
לפני החג התראיינתי לאילאיל בן צור-לרון, כתבת טכנולוגיה של ידיעות על מודל חינמי (או לא) ברשת. כמובן שהיה לי אינטרס לשתף פעולה: יש לי מה להגיד בנושא, אין לי בעיה לעזור לכתבים/עורכים המבקשים את שיתוף הפעולה שלי, וגם, ואולי בעיקר, אני מעוניינת בחשיפה לבלוג. המודל שבו אני עומדת ישירות מול הקוראים ומעוניינת בכל תמיכה מצריך אותי להגביר את החשיפה.
ובכן הקדשתי את שהקדשתי, שלחתי לכתבת (הנחמדה והאינטליגנטית) מראי מקום בנושא, וזהו.
היום התפרסמה הכתבה. רק חלק קטן מדברי מובא, אבל בסדר, ככה זה. עורכים. מקצרים. אין מקום. מכירה. יודעת. עשיתי זאת בעצמי אלף פעם.

כמה מרואיינים יש בכתבה (במרכאות מובאים תיאוריהם כפי שהם כתובים): "ד"ר יובל דרור, "ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בביה"ס לתק' של המכללה למנהל", גל מור, "בעל האתר חורים ברשת", נמרוד פרידברג, "מנכ"ל Feed Media", ו"הבלוגרית דבורית שרגל, שמפעילה כבר כמה שנים בלוג העוסק בביקורת תקשורת". מה שם הבלוג? לא ידוע. תגידו: טעות, סתם חוסר תשומת לב, מה פתאום בכוונה, השתגעת? יכול להיות, בהחלט יכול להיות. מבאס? ועוד איך.
ותיקון: לבלוגר שתבע את אריאנה האפינגטון קוראים ג'ונתן טסיני, לא ג'ורג'.
דרור, מור ופרידברג לא מאמינים, כאיש אחד, שהמאבק שלו יצליח, כמו גם הרעיון של פרנסה ממשית מהרשת.
ראיינתי את טסיני השבוע.
Arianna Huffington is the new media Marie Antoinette: Let them eat megabytes
מוזמנים אתם, אם החמצתם בחג.
דנה מילבנק בוושינגטון פוסט מסביר מה קרה לגלן בק.
לטובת כל מי שמסרבים להפנים: אורי אורבך מסביר שאין דבר כזה חג שני.
העיתונאים היא סדרה המתארת את דעיכת העיתונות המודפסת בשנים האחרונות שיצרה עידית אברהמי (נורמה הפקות) שתוקרן בפסטיבל דוקאביב.
בסדרה שישה פרקים, שעה כל אחד, ולא, אני לא מופיעה בה.
צפי סער על פמיניזם פולני. וזו לא בדיחה.
החמצתי אמש את כבר לא זרים בערוץ 2. אף אני נתבלבלה דעתי בגלל החג. אני חושבת שאני לא היחידה, ומקווה שהסרט ישודר שוב.

השיר השני נכתב לכבוד מרילין מונרו ב-1973 והוקלט פעם נוספת אחרי מות הנסיכה דיאנה.
(הארץ, באתר ובדפוס, תודה ליאיר אשכנזי)
פנים/חוץ, ynet

(תודה לרם אזרח)

(ynet, תודה למאיה)
תודה שחזרתם מחופשתכם לפה. במהלך החג כתבתי מדי יום.
את כל הפוסטים האחרונים והלוהטים אפשר לראות בטור הימני.