ליסה גולדמן. ממחר במצרים
ליסה גולדמן, הבלוגרית והעיתונאית הישראלית-קנדית, אחת הכותבות המרכזיות במגזין +972 רצתה לנסוע למצרים לכתוב למגזין על המצב לאחר המהפכה, על ההפגנות המתמשכות ועל משאל העם שייערך שם בשבת. בטח שמתם לב שאיש בישראל לא מסקר את הנעשה במצרים יותר. גולדמן פנתה ישירות לקוראים בבקשה לממן את הנסיעה שלה. תוך פחות משבוע גייסה את רוב הסכום, כ-4,000 דולר, והיא אכן טסה מחר למצרים.
דיברתי איתה בעוד היא אורזת מזוודות.
הלו ליסה. איך עלה רעיון גיוס הכסף מהקוראים?
"היה לי מאוד קשה. כל הקולגות שלי, הכתבים הזרים, נסעו למצרים ואני הייתי כאן. השתדלתי לגייס כסף מעיתונים בחו"ל; הם מאוד רצו, אבל אין להם תקציב. התקשורת הבינלאומית במשבר קשה. הם רוצים תוכן טוב אבל לא יכולים לשלם עליו. אם הייתי שולחת שש כתבות לשישה עיתונים שונים הייתי אולי מכסה את ההוצאות שלי, אבל לא רציתי להיתקע במצרים ולא להרוויח כסף.
"ישבתי מבואסת בתל אביב ותהיתי איך אני יכולה להגיע למצרים. אני מכירה אישית הרבה דמויות מאוד בולטות במהפכה, חברים שלי הותקפו שם וגם הוכו. עקבתי אחר כל המתרחש מאז פרישתו של חוסני מובארק. עכשיו זו המהפכה האמיתית, עכשיו הם בונים את המדינה החדשה ואף אחד לא מסקר את זה בישראל. בחו"ל מסקרים בצורה מאוד דלילה. יש לנו את יפן ולוב ובחריין, הרבה מאוד סיפורים מתרחשים במקביל.
"ואז נזכרתי בכתב שנסע ב-2003 לעיראק והשתמש בשיטה הזו לגייס כספים: כל פעם שהיה מעלה כתבה מעיראק שם כפתור דונייט למטה ואנשים שאהבו – תרמו".
סמכת על הקוראים שלך.
"רק בטוויטר יש לי יותר מ-4,600 עוקבים ואני מכירה הרבה עיתונאים. אני כותבת לבלוג מאז 2005, מצטטים אותי בכלי תקשורת ברחבי העולם. זה לא שאני אדם אלמוני ואף אחד לא יודע אם אני יודעת לכתוב. יודעים שאני יודעת לכתוב, שיש לי קשרים ושאני מכירה את הסיפור.
"זה עבד הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. מהרגע שהתחלתי קיבלתי ביום אחד יותר מאלף דולר, ואז הפסקתי לדחוף את הקמפיין. היו לי ספקות. שבוע אחרי שעשיתי את הקמפיין עשיתי חישובים, והגעתי למסקנה שאני צריכה 3,500 דולר. אני נוסעת לשלושה שבועות, לא מוציאה כסף על בתי מלון, גרה אצל חברים ונוסעת ברכב של חברים, אבל אני צריכה להוציא על אוכל, שיחות טלפון ואינטרנט".
מאיפה התורמים שלך? מהיכן הכסף בא?
"רוב הכסף בא מחו"ל. יש תורמים בישראל, אבל הסכומים הכי גדולים הגיעו משלושה אנשים שונים, שכל אחד מהם תרם 500 דולר. בכוונה בחרתי מונה תרומות (בתחתית הפוסט, V, כאלף דולר נאספו לפני שהוצב המונה) שלא מראה מאיפה הם ומה השמות שלהם. הם רוצים להיות דיסקרטיים.
"הם כתבו לי שעקבו אחר הכתיבה שלי שנים. שניים מתוך השלושה הם יהודים, והרבה אנשים שלחו לי סכומים כמו ח"י, או פעמיים ח"י. רוב התורמים יהודים, אבל יש גם הרבה ערבים, והערבים ממש מברכים אותי. יש מצרי אחד שעוקב אחרי בטוויטר והוא כתב לי מייל: 'אין לי כסף לתת לך אבל אני מתנדב ללוות אותך ולתרגם לך בחינם, ואני יודע שאת חצי ישראלית".
איך את מתפרנסת ביומיום?
"אני חיה מחודש לחודש, מתרגמת, עורכת, עוזרת לכתבים זרים שמגיעים לארץ, מוצאת להם מתורגמנים, קשרים. לפעמים אני מקבלת פרויקטים מאוד גדולים, אני עושה עכשיו משהו למשרד החינוך, אבל אני כן מחפשת הכנסה קבועה. אני חיה בסדר גמור מהכתיבה שלי, אבל הייתי רוצה לעבד מול עיתון בחו"ל, אלא שהמשבר בעיתונות, כמו שאמרתי, משפיע גם עלי. אני מקבלת מיילים מהמערכות: 'אנחנו מאוד רוצים, אבל אין לנו תקציב'".
אתם חושבים על מודל עסקי ל-972+?
"כן, בעוד כמה חודשים נתחיל לעניין משקיעים או קונים, עוד לא החלטנו. אנחנו רוצים שהאתר יהיה רווחי, זה הבייבי שלנו, אנחנו משקיעים בו המון, אנחנו יודעים שזה קול מאוד חדש ומחודש, ואנחנו רוצים לעשות אותו הכי טוב בעולם, ואנחנו יודעים שיש לו פוטנציאל כלכלי. אני מאמינה שנמצא את המודל המתאים.
"לפי התגובות שאנחנו מקבלים מכותבים ומקוראים בחו"ל אני יודעת שיש לנו מוצר מאוד יקר, ששווה גם כלכלית וגם ערכית".
דברי אלי במספרים.
"אני יכולה רק להגיד שהכניסות הוכפלו בשלושת החודשים האחרונים".
הרהרתי על איסוף הכספים שלך, ומאחר שגם אני עכשיו תלויה לפרנסתי רק בקוראים, אני חושבת שפרויקטים חד פעמיים קלים יותר לעיכול על ידיהם. ראי לדוגמה הפרויקט של דיוויד ברוזה. ליצור המשכיות נראה לי הרבה יותר קשה.
"אני גם חושבת שהמודל שלי טוב לפרויקט אחד. אנשים מאוד לא אוהבים לשלם על תוכן ברשת, אבל שמחתי שהרבה אנשים רצו לקדם אותי כי עקבו אחר העבודה שלי שנים רבות ופשוט רצו לפצות אותי. הם כתבו לי: אנחנו נורא סקרנים לדעת מה קורה במצרים, ואנחנו יודעים שאת האדם המתאים.
"מצד שני, היו כמה אנשים שהתייחסו אלי כאילו הם נותנים לי צדקה. למשל, מישהו נתן לי 18 דולר, ואז ביקש חברות בפייסבוק, ואז החל להגיב בגסות רוח. כשחסמתי אותו הוא אמר, 'רק ניסיתי לעזור לכתבת התפרנית'. החזרתי לו את הכסף. יש אנשים שחושבים שאם הם נותנים לך כסף, זהו, יש להם זכות להגיד הכל. זה שיש משבר ואנשים מתקשים להרוויח מתוכן זו לא אשמתי".
מה את חושבת על המודל של אריאנה האפינגטון?
"קראתי כתבה על כך. ניתוח על הכניסות לאתר. מתברר שהרוב הגדול של הכניסות הגיע לחדשות, לא לבלוגים, והאתר כן משלם על חדשות. נכון שלא על בלוגים. בעצם המודל שלהם מושך אנשים פרטיים שמקבלים במה לקדם את עצמם, אבל הם לא גורמים לתנועה באתר. לכן נראה לי מאוד הגיוני שהיא משלמת על חדשות ולא על בלוגים.
"אני לא מתה על האתר, אבל אני כן יודעת שלא חסרים אנשים שרוצים את הבמה הזו, שגם עזרה להם. אני יודעת שיזהר באר קיבל את פרס אנה לינד על כתבה שפרסם שם (ולאחר מכן היא פורסמה בהעוקץ)".
את נוסעת מחר בצהריים וחוזרת בעוד שלושה שבועות. תכתבי כל יום?
"לפחות חמש-שש פעמים בשבוע. יהיו ימים שבהם אסע מחוץ לקהיר. אעדכן את הקוראים כל יום, ואקבל תרומות על כל כתבה".
אה, את ממשיכה את מבצע התרומות כל זמן שתשהי במצרים?
"גייסתי תרומות לכסות את ההוצאות הבסיסיות שלי, אני יודעת שאני יכולה לנסוע ולא אחזור לישראל עם פחות 4,000 דולר בחשבון, אבל אני רוצה גם להרוויח מהעבודה שלי. יש הרבה מאוד אנשים שלא מוכנים לתרום מראש לכסות את ההוצאות, אבל כן מוכנים לתרום עבור תוכן שקראו ואהבו, ובנוסף אני כן אכתוב כמה כתבות לעיתונים בחו"ל, אבל זה לא הרבה כסף".
שילוב בין האולד מדיה לניו מדיה.
"האולד מדיה זה הקינוח, האולד מדיה לא משלמת מספיק. אני לא יכולה להתפרנס מזה. לא רק אני, זה סיפור מאוד עגום ששמעתי מהרבה פרילנסרים. אני מדברת על אנשים שקיבלו פרסים, שכתבו ספרים, הצליחו, והיום כפרילנסרים לא מצליחים להתפרנס. יש לי חברים, קולגות עם ניסיון של 20 שנה והיום הם לא יכולים להתפרנס. יש לי חברים בלונדון ובניו יורק שלפני עשור התפרנסו יפה מאוד, זה הדבר היחיד שהם יודעים ואוהבים לעשות והם לא יכולים להתפרנס מזה.
"כולם סובלים, לא רק הכתבים, גם הצרכנים, והם לא שמים לב לזה, הם רואים שיש כל כך הרבה מידע והם משוכנעים שהם מעודכנים, אבל זה לא נכון. אנשים שלא מבינים בתקשורת, שלא מודעים לזה, פשוט לא יודעים שהסיבה שהסיקור והתקשורת כל כך שטחיים זה שרוב העיתונים לא יכולים להעסיק כתבים זרים בכל מקום. פעם היה כתב בכל בירה במזה"ת והיום לרוב העיתונים יש כתב אחד שמסקר את כל המזה"ת. הוא יושב בקאבול או באיסלמבאד ומשם נוסע, וכך סוכנויות הידיעות מובילות את האג'נדה של התקשורת.
יש המון מידע שחוזר על עצמו, אבל כמעט אין מי שמביאים את הסיפורים לעומק. שאלתי אנשים, אף אחד לא ידע מה קורה מחוץ לכיכר תחריר. ביום שבת יש משאל עם במצרים, אבל אף אחד לא יודע מה זה, מה המשמעות.
"אנשים צריכים להבין שמה שאני מנסה לעשות היום זה לא משהו לגמרי אישי. זה לחפש מודל שיאפשר לפרילנסרים להתפרנס בכבוד מעבודה ברמה גבוהה".
ולווט אנדרגראונד 
פינגבאק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » Arianna Huffington is the new media Marie Antoinette: Let them eat megabytes
פינגבאק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אצבעות ורודות בקהיר/ פוסט אורח
V, תודה על הפוסט הזה.
אהבתיאהבתי
עיתונאית אמיצה, אך אם הייתי אבא שלה הייתי קושר אותה ליתד האוהל עד שתוציא את הארפתקאות המסוכנות האלה מהראש.
אהבתיאהבתי
פינגבאק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » פחד
ליסה גולדמן מפליאה בקשרים שלה, יכולה מתל אביב, להביא חדשות ראשוניות מטריפולי. אני מקווה, שגם אם לא כלכלית, 972 יהפוך כלי חשוב להבנת האזור. בכל מקרה בהצלחה במסע המצרי.
אהבתיאהבתי
מישהו יודע איך הולך לאתר מפה? אני משלם שם 20 ש"ח כל חודש כי אני יודע שאני מקבל מידע אובייקטיבי ומאורגן היטב בנושאים שמעניינים אותי. לא יודע אם אני היחיד…
אהבתיאהבתי
זה אכן עצוב שכותבים טובים צריכים היום לחפש "נדבות" מקוראים.
אני משערת לעצמי שכל ענין החדשות המודפסות כמו גם ספרים ומגזינים
לאט לאט ירד מהפרק.
קבלתי היום הודעה מהניו יורק טיימס שאני נמנית עם קוראיו באינטרנט, שהחל מ-28 במרץ
כל הקוראים כמוני (כלומר לא מנויים על המהדורה המודפסת) יקבלו 20 מאמרים
בחינם בחודש ואם נעבור מכסה זו נתבקש לשלם על המהדורה הדיגיטלית.
בקיצור אין יותר עתונות דיגיטלית חינמית זו התחזית שלי לשנים הקרובות.
אהבתיאהבתי
זה לא נראה לי בשום אופן בקשת נדבות. יש תמורה בעד התשלום. בוחרים לקנות את המוצר
אהבתיאהבתי
אני מסכימה איתך לגמרי. לא קשור לנדבות. מוצר שנמכר בכסף. בדיוק כמו שלשלם על עיתון או על ספר או על לחם זו לא נדבה.
אהבתיאהבתי
בעייה.
אם מבקשית תמיכה כספית למימון נסיעה למצרים לפהי הנסיעה ומתנים התרומות את הנסיעה הרי יש בזה מהנדבה. אם ליסה בד"כ מבקשת תרומה מהקוראים לאחר הקריאה הרי שבצעד כזה היא בעצם מפקפקת ב'מוצר' שלה ולפיכך מנסה להפחית את הסיכון של הפסד כלכלי בשל הנסיעה למצרים.
אהבתיאהבתי
לפהי = לפני.
התרומות = בתרומות.
אהבתיאהבתי
את באה מתחום הריטייל, הכיוון של ליסה גולדמן אחר.
אהבתיאהבתי
מה זה משנה מה התחום?
הבחירה חופשית מצד הקוראים.
כל אחד יודע מה עושה ליסה, מה אני עושה. שום דבר לא בא על חשבון השני.
אהבתיאהבתי
סליחה מכל מי שקיבלו פעמיים הודעה במייל על הפוסט. זה בגלל שתיקנתי את הכותרת.
מנסה לבדוק אם אפשר להימנע מכך.
אהבתיאהבתי
שיהיה לה בהצלחה.
שאלה, האם יש לה גם בלוג בעברית?
אהבתיאהבתי
מחשבה שלי לגבי גיוס כספים, בהמשך לדברי המרואיינת: פרטי את התרומות לדברים ממשיים. משהו כמו: תרום פוסט, תרום אצבעות שחורות, תרום שבוע של ולווט. זה הולך לא רע בעסקי התרומות הדתיות – תורמים אות בספר תורה, או כך וכך מ"ר בבית הכנסת שייבנה, או ערב של לימוד תורה, וכולי. זה נותן לתורם תחושה של שייכות.
אמנם שם יש מניעים חזקים אחרים לתרום – מלבד מצוות מעשר כספים ותחושת המצווה שבתרומה, יש גם עניין ה"לעילוי נשמת/לרפואת", שאיכשהו לא נראה לי שיצליח אצלך. אבל אפשר לנסות גם את זה…
אהבתיאהבתי
אולי עדיף:
תרום 36 ש' = מכל דלק מלא לקטנוע
150 ש' = קניית מזון לשבוע?
אהבתיאהבתי
לא טוב, זה נשמע קבצני להחריד.
אהבתיאהבתי
לא, אות בספר תורה או לעילוי נשמת זה הרבה יותר משכנע. אתה צודק.
אהבתיאהבתי
כמה עולה אות בוולווט?
אהבתיאהבתי
priceless
אהבתיאהבתי
ועוד על תחושת שייכות: יש בעיה ידועה באוניברסיטאות ובבתי חולים למיניהם, שתורמים מוכנים לתרום בניינים שלמים, אבל אז המוסד נתקע עם עלות תחזוקה יקרה להחריד, שאין מי שיממן כי זה לא משהו "מוחשי". שמעתי שלפני כמה שנים התקבלה החלטה באוניברסיטה העברית שתרומה של בניין יכולה לבוא רק עם החזקה שלו לכך וכך זמן.
פה כמובן הגורם הוא גם היצר האנושי לפרסום (איפה יתלו שלט על מים וחשמל?). אבל נראה לי שגם תורמים בעילום שם מעדיפים משהו ממשי ולא "אחזקה שוטפת".
אהבתיאהבתי
מצטערת, ההשוואה שלך אינה במקומה בשום צורה שהיא.
מדובר על עבודה קבועה, על מוצר יומיומי (שלא לומר דו או תלת). רואים בעיניים. אפשר לספור מילים. לכך הוסף את העובדה שהכותבת צריכה להתפרנס מעבודתה, ממה שהיא מוכרת לקוראיה (המכירים היטב את הסחורה). לא בכדי הבאתי פה בשבוע שעבר את דבריו של הגורו ג'רון לנייר:
אהבתיאהבתי
גוגל ופייסבוק מרוויחים מפרסומות – לא מלמכור את המידע עלינו לגופים אחרים. אז בהצלחה עם זה.
אהבתיאהבתי