מאת סטלה
נקודת הפתיחה שלך מקוממת. הן בגלל שאת מכנה את עצמך "שפחה" – כשלעצמו מושג מקטין ומצמצם ולא מדויק, כי את לא באמת שפחה – והן בגלל סגנון הכתיבה שמרגיז אותי וגורם לי לרצות לשכתב אותו כדי שיהיה פחות מגניב וצדקני ויותר אמיתי וצודק. אבל אני לא עורכת כבר מזה שנתיים מאושרות למדי. המיני-פוסט שלך וטקסטים אחרים המופיעים כאן העניקו חיזוק נוסף להחלטה שלי לעזוב את ענף העיתונות.
סגנון ה-תחזיקו-אותי-או-שאני-פותחת-בלוג לא מרשים אותי. האידיאולוגיה שלך אולי מדברת לחלק מהקולגות שלך, אבל היא בטח לא מרשימה את חשבון העו"ש שלך. ואידיאולוגיה לא חייבת להיות מיושמת דווקא בעיתונות המודפסת/מקוונת, כי העיתונות, כמו שכתבו לך בתגובות, מזייפת בשנים האחרונות את שירת הברבור שלה. באין סולידריות בין עיתונאים ובאין הבנה בסיסית שכל בעלי ההון עושים קופה על חשבונכם, זה מה שקורה בעיתונות הישראלית.
כל עוד בעלי העיתונים יראו בעיתון ביזנס ו-
– יתנו למודעות (של מכוניות, למשל) לגלוש לתוך הטקסט (במדורי הרכב, למשל) כי זה מכניס עוד כסף
– יחתכו ידיעות חשובות לטובת מודעות (ולא יכניסו ידיעות שלא מיישרות קו עם האג'נדה הכלכלית-ימנית של בעלי העיתון)
– יגדילו מספר עמודים בגלל מודעות
– ישלמו גרושים לכל מיני מיני-עיתונאים
– יתייחסו לעבודת העריכה כעבודה סטודנטיאלית זמנית
– יקצצו בתנאי העסקה ושכר של עיתונאים
ומצד שני:
– עיתונאים ימשיכו לעשות קופי פייסט להודעות לעיתונות, המצב ימשיך להתדרדר עד שהעיתון ייסגר.
או שלא. כי תמיד יהיו בוגרי קורס בכתיבה יוצרת שיסכימו לקבל 50 שקלים על אייטם ולעבוד בתנאים של שוטף פלוס שנתיים ותמיד יהיו גרפיקאיות שיסכימו לקבל 25 שקלים לשעה, ותמיד יהיו חמישה טאלנטים בכל מערכת שיקבלו בוכטות. ושאר הכתבים לא יסכימו להתארגן ולהביע סולידריות עם מי שמארגן אנשים במקום העבודה, כי יש סיכוי שיום אחד הם יהיו הטאלנטים הבאים, ולכן הם לא רוצים להכתים את ההזדמנות הפוטנציאלית בהבעת סולידריות עם התארגנות פנים-מערכתית (וגם, אם יפוטרו, כי אין הרי נאמנות – זאת לא באמת משפחה כמו שכתב פה ההוא ממעריב – מי יעסיק אותם במערכת אחרת אם ייוודע שהיו טראבל מייקרס שתמכו בהקמת ועד) והטאלנטים לעולם לא יצטרפו להתארגנות במקום העבודה, כי הם לא מטומטמים ולא ירקו לבאר וכו'.
לא אשכח ישיבת מערכת לפני שש שנים שבה אחת העורכות היותר בכירות הזכירה לכולנו ש"אף אחד לא מכריח אתכם לעבוד פה. אם לא מתאימים לכם התנאים, אתם מוזמנים לעזוב", כאומרת "תמיד יימצא מחליף".
רבים הגיעו לעיתונות כתחביב ונעלמו אחרי שנתיים כי התחילו להשתעמם או כי ראו שקרדיט זה נעים אבל יש מציאות כלכלית. כמה מהם (גם הרציניים שבהם) עברו למשרדי יח"צ: הם ממשיכים, בעצם, לכתוב לעיתון, ומקבלים הרבה יותר כסף ותנאים משופרים – משכורת כפולה, לעתים אפילו מכונית בליסינג וימבה פינוקים, הם עדיין מקושרים עם מערכות העיתונים וממשיכים לכתוב עבור בעלי ההון. כיום זה כבר לא משנה. אותם אנשים, בסופו של דבר, חותמים על הצ'קים של העיתונאים – בין אם דרך תקציב החברה שמקבלת את השירות ממשרד היח"צ ובין אם דרך המודעות שאותה חברה מפרסמת בעיתון.
מערכות העיתונים מלאה באנשים עם תחושת שליחות, עם אהבה גדולה למקצוע, למלה הכתובה. בשנותיי כעורכת הרגשתי כמו קוסמת. לעתים הייתי מקבלת טקסט מעט נוקשה, לא מאורגן אבל אפשר היה לראות אוצר קטן מבצבץ ושעתיים אחר כך, לפעמים אפילו חמש או שש, היה מתקבל טקסט מהודק, ברור. פעמים אחרות הייתי מקבלת טקסט נוראי. כזה שהייתי צריכה לכתוב מחדש לאחר שיחה ארוכה עם הכתב/ת. לעתים הייתי מקבלת קופי פייסט של משרדי יח"צ או הודעות לעיתונות של משרד האוצר ותחושת השליחות שלי התבטאה בשיחה של כשעה עם כתבים כדי לשכנע אותם למצוא עוד משהו, כי קופי פייסט ממש לא מתאים פה. או שהייתי נוברת בעצמי בהודעות לעיתונות רק כדי למצוא איזה חלק בדיוק הועתק כדי להבין את הידיעה. לעתים הייתי מקבלת טקסט שנכתב על ידי תקציבאים ממשרדי יח"צ וכתבים מסוימים היו מאיימים עליי לא לשנות פסיק, כי "אנחנו חייבים להם".
אפשר היה לדעת מתי ישב המרואיין כשלצדו היחצ"ן שלו. ומתי חלקים רבים מהבוקסות נכתבו על ידי אנשים מטעם. ומתי נשאלו שאלות נוחות כי צריך למלא עמודים. ולבי היה תמיד עם הכתבים שעבדתי עמם. את חלקם אף חיבבתי. חלקם נשארו חברים שלי עד היום. גם אני חלטרתי בפרילנס תקופה ארוכה, גם בימי כעורכת, בשביל לשלם חשבונות ולימודים אקדמיים. בימים שהייתי "רק" כותבת, הרווחתי הרבה יותר, כי זה היה לפני עשר שנים, ואז עוד היה מעט אינטגריטי במקצוע. מה שלא מצאתי לפני שנתיים עת החלטתי להגיד ביי ביי.
מערכות העיתונים מלאות בעיתונאים אינטלקטואלים, שנונים, חכמים ומגניבים (אבל יש גם המון סתומים, בלי ידע טריוויאלי שכותבים שטויות ומתפללים שהעורך שלהם יעלה על הטעויות, מה שקרה לי לפחות פעם בשבוע). בחמש השנים האחרונות שלי כעורכת (עזבתי בסוף 2009) עבדתי 4-5 ימים בשבוע, 7-8 שעות ביום, והרווחתי בממוצע 5,000 שקלים נטו בחודש (כולל כתבות פרילנס לעיתון. 250 ש' לאייטם, בממוצע). לא רע בשביל משרה חלקית (כ-30 שעות בשבוע).
מעולם לא התיימרתי ליותר מזה; אני אוהבת את החיים שלי פשוטים. הייתי מוערכת מאוד בקרב רוב חבריי וחברותיי במערכת, למעט אלה שלא אהבו שאני מתקשרת אליהם כדי לקבל הסבר על מה לעזאזל הם כתבו. וכן, גם ויכוחים היו, ונזיפות על תחושת השליחות שלי. היה עורך בכיר ממני שביקש שאת האג'נדה שלי אשאיר בבית. אחר ביקש שאפסיק להציק לעיתונאים עם שאלות מיותרות. בקיצור, לא פעם השליחות שלי השתבשה כי לא הסכמתי ליישר קו עם המיינסטרים. כמו הפעם ההיא ששיניתי "עובדים זרים" ל"מהגרי עבודה" וקיבלתי על הראש, או כשכתבתי "שכבות מוחלשות" ולא "שכבות חלשות". אבל זה כבר לא עניין אותי, כי מנטאלית הייתי בדרך החוצה. חשבתי שאוכל לשנות כי מלים יוצרות מציאות, ואני הייתי זוג העיניים הכמעט אחרון שהחליט על כותרות וכותרות משנה וכיתובי תמונה. בכל פעם שאני נזכרת באלו שביקשו ממני להשאיר את האג'נדה הסוציאליסטית-פמיניסטית שלי בבית, אני חושבת על כל אלה שקיבלו – ועודם מקבלים – עשרות אלפי שקלים בחודש על האג'נדה שלהם. הצביעות הזאת, בין השאר, תרמה מאוד להחלטה שלי לעזוב.
עם זאת, אני רוצה להדגיש שעבודתי כעורכת הייתה אחת התקופות הכי מרתקות בחיי. העבודה עצמה, העריכה, היא אחת האהבות המקצועיות הכי גדולות שלי. אני עדיין אוהבת מאוד לערוך, ולכן אני עורכת למשל עבודות אקדמיות של חברים, ובחינם, כי אני מתגעגעת לפעמים לקסם הזה של שכתוב ועריכה והגהה.
חמישה טאלנטים בלבד לא יוכלו להמשיך להחזיק את הספינה השוקעת. במערכות כיום הכסף הוא העיקר. עמודים לא שלמים יורדים לדפוס עם טעויות, כי יש דד ליין. התוכן כבר מזמן לא המלך. מה שחשוב זה הכותרות, כיתוב התמונה וזהו. מכונות הדפוס מחכות, והעיכובים עולים כמאה אלף שקל בשנה, במצטבר.
המצב כיום מכריח פרילנסרים רבים להישאר בבית, לראיין בטלפון, לעשות תחקיר בוויקיפדיה, לעשות חיפוש בגוגל ולהסתמך על התוצאה הראשונה כי היא הכי פופולרית. במקביל הם יעשו קופי פייסט מהודעות לעיתונות ויקראו לזה "מכסת מלים שאני חייב להעביר ביום, כי יש עמודים למלא". לא מדובר בעבדות, אלא בניצול. ולבעלי ההון שמחזיקים עיתון כחלק מהפורטפוליו העסקי שלהם ממש לא אכפת. העיקר שיהיו מספיק מודעות. ושיהיו מספיק מוספים ושכמה שיותר זוגות עיניים יראו את הפרסום. הם לא בעניין מתוך תחושת שליחות, כמו שאת מעידה על עצמך ואני העדתי בזמנו על עצמי (אבל עבר לי, כן. מצאתי דרכים חלופיות ליישם את תחושת השליחות הפרטית שלי). בעלי ההון שם בשביל לעשות כסף, וכמה שיותר. ואת, קולגה יקרה, צריכה אולי לחשוב מחדש מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה.
סטלה
ולווט אנדרגראונד 
אשמח לקבל עדכונים
אהבתיאהבתי
פינגבאק: לטובת הציבור | מילים מילים
פינגבאק: הדייג לקט המלצות קריאה מס` 27
פינגבאק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » פסטיבל דרום
ואיפה יגאל סרנה שנלחם בכל הכוח כדי להישאר בעיתון אבל אף פעם לא שמענו אותו מצייץ כשמישהו אחר עף? הבנתם למה אי אפשר להתארגן? מפני שהיגאל סרנים דואגים רק לעצמם ולאחרים אין כוח או חשיבות כדי לעשות את זה. הם יכולים להתארגן כמה שהם רוצים, ממילא אף אחד לא ישים לב אליהם ולא יתן להם כלום.
אהבתיאהבתי
יכולהיות שאתה צודק, אבל מאיפה לך שהוא לא נלחם?
אהבתיאהבתי
ומה עם להדגיש את הדבר הכי חשוב- הקמת ועד? כי כשפחדנים לא מסכימים להתאחד, באים בעלי ההון וקוטפים אותם.
אני באמת תוהה אם מי שמתלונן תמיד מוכן לקום ולעשות משהו פוליטי קטן למען עתידו, להצטרף לועד או להפגין, או שיותר נוח להתלונן מאחורי המקלדת?
וזה כמובן לא מופנה אישית לאף אחד, אלא שאלה פשוטה- האם ניסיתם לעשות משהו פוליטי רציני אחד בחייכם? להתארגן בקטנה?
או שאתם "כבר לא מאמינים בזה", ורק מביטים בבוז כל מי שכן מעז ומתארגן (כמו שקורה לא פעם, לא פעמיים).
אהבתיאהבתי
הבעיה היא שאין כיום שום סנן של ידע בסיסי ויכולות כתיבה מינימליות בדרך לעסוק במקצוע הזנותי הזה (אני כבר לא מדבר בכלל על כישרון).
ראו מקרה ענת קם, שמתה לחזור לעבודה כ"כתבת" וואלה ברנז'ה. מי ישמע, הגארדיאן לפחות. וואלה ברנז'ה. "כתבת של וואלה ברנז'ה". החלומות שיש היום לאנשים. עד שלא התפוצצה הפרשה לא ידעתי שיש כזה דבר וואלה ברנז'ה, ואם ידעתי כנראה הדחקתי.
לשפחת הדפוס (מבנות צלופחד?)
שמח את מיישמת את העצות "השחוקות" שלי "כבר מזמן", תוהה איך זה עומד בקנה אחד עם הטקסט שהעלית כאן לפני שבוע שבגללו התחילה כל המלחמה.
עדיין מוכן להתחתן איתך. את ההתנשאות, שלך עלי, אני מכיר, אז כמו היום, זה לא מזיז לי. העיקר, l'amour
אהבתיאהבתי
לקוקו
קודם כל- התבלבלת בנושא מי התנשא על מי אבל בהתחשב בכל המרירות והצורך להיות יחודי שעולה מכל תגובה שלך כאן- אני סולחת.
לגבי הפרידה שלנו, תרשה לי לספר לך סיפור:
לפני כמה שנים יצא לי להתקע לכמה שעות בשדה תעופה נידח אי שם בעולם…. בצוק העתים ובחלוף השעות(היה קר) פגשתי בחורה צעירה, בריטית, מותק אמיתית בשם לילי, הלכנו לשתות, דיברנו, וכמו שדברים קורים בין שתי בחורות זרות בקצה נידח של היקום ששתו הרבה יותר מדי בהמתנה לטיסה או לכל דבר אחר שמתמהמה – סיפרתי לה עליך ולמה עזבתי אותך. שכחתי מזה כמעט ואז הכלבה הזו מתקשרת אלי לפני שנתיים וצורחת לי בטלפון:
SG-SLAVE GIRL
חשבתי על מה שסיפרת לי אז על הבחור ההוא שהיה אהבת חייך ומקסים והכל ובכל זאת עזבת אותו וכתבתי על זה שיר ולא תאמיני, אבל…..
אז אני מודה שהיה לי קצת לא נעים, חשבתי שבטח תזהה את עצמך ישר ותיעלב, אבל מתברר שכנראה אתה לא היחידי. הרבה בחורים בטוחים שהשיר נכתב עליהם. קצת רווח לי. אני עדיין חושבת שזה לא יפה להשתמש בסיפור שלנו לשיר, גם לא קיבלתי תמלוגים אבל היא הבטיחה שכשהיא תגיע לארץ להופעה נקבל כרטיסים לבקסטייג', אני מוכנה לקחת אותך איתי. אחרי הכל, בהחלט מגיע לך.אני גם מקווה שהשתפרת מאז, באמת היית קסם של בחור רק הדבר הקטן ההוא….
מה אתה אומר?
אהבתיאהבתי
אשמח לבוא איתך להופעה של לילי, לא חייבים לחכות שהיא תגיע לארץ, עכשיו שיחסי הכוחות בינינו התהפכו, אני התעשרתי מעסקי הזנות שלי ואת עודך נתלית על הצלב בשביל אידיאולוגיה שעבר זמנה.
בהתחשב בעובדה שהדבר הקטן היחיד אצלי הוא המוח, הדרך היחידה שבה אוכל להזדהות עם השיר תהיה to sing alone ולהזדהות עם הדוברת. בינינו, בכל הנוגע לגודל המעמד, מי שסבל (בשקט) זה אני.
כמו שאני אומר לכל הבחורות שאני יוצא איתן, עם השכל שלך והיופי שלי יהיו לנו ילדים יפים וטמבלים, וזה נראה לי שווה את הכל.
אני מוכן לחזור אליך. כבחור אולד פשן זה נראה לי אך טבעי שהגורל יזמן לי חיים לצד מכשפה שעסוקה באובססיביות בניפוץ מראות שלא אומרות לה שהיא היא הכי יפה בעיר.
נראה לי שיהיה לנו טוב ביחד. נוכל לנהל שיחות עמוקות על אלוהים ואני אמשיך לאפשר לך לחיות בעולם הדמיוני שאת משועבדת אליו. אחרי כל השנים הללו, חלקן ביחד וחלקן לחוד, אני לגמרי מבין אותך, בלי ציניות.
וחוץ מזה איפה תמצאי עוד טיפש כמוני? עובדה, עברו שנים, ומאז שהיה לך אותי, לא מצאת. זה רק צודק שאחד יהיה ממונה על היופי, והשניה תהיה ממונה על אותו ווקבילרי מאובק ומשפיל עם מילים כמו "מרירות" ומשפטים נדושים כמו "הבעיות שלי מחווירות לעומת שלך", שמעידים, תמיד תמיד תמיד, על מי שאומר אותם (וזה מוזר שאת לא מבינה את הדבר הפעוט הזה, זה מפתיע. אני הייתי כל כך מאוכזב כשראיתי את זה בפעם הראשונה. מצד אחד זה כל כך לא הולם מישהי שתופסת מעצמה אחת שיש לה משהו להגיד, מצד שני כמעט צעקתי את השם שלך כי זה כל כך הזכיר לי את אותה אחת ויחידה).
סביר להניח שהמריבות, שתמיד היו, יהיו חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים המעוותת שנתחזק. בסדר. אבל אף אחת לא אהבה אותי כמוך (ואני, בהתחשב בעובדה שגם אם מעולם לא שאפתי להיות גבר-גבר, עדיין גבר, וככזה, משהו במערכת הרגשות שלי ממילא מוגדר כדיפולט על silent mode).
אני מתנצל שאני משיב לך ברצינות. אולי התגובה צריכה להיות משהו בהתאם למה שאת מוסרת, איזה שיר של גרין דיי על בנות, שימוש במטבעות לשון שגורים בפי כל, ותוך כדי עוד לחשוב שאני כל כך צודק ואומר את הדבר הנכון ברגע הנכון.
צרי קשר במדור. יש לי מה להגיד לך. ואני גם רוצה לשמוע מה יש לך להגיד. הגם שנשארנו לבד כאן במחסן והשיחה הזו כבר מתרחשת בין שנינו, עדיין, בשלב הזה, כדי שטראגיקומדיה הזו יהיה המשך צריך להישלף מכאן. מה את אומרת? once you go koko you you go loco, אני אומר לך. דבורית עוד תרקוד בחתונה שלנו ואסתי תחזיק את החופה (ותלחש לך באוזן "אני אומרת לך שאת עושה טעות.")
אהבתיאהבתי
אני עוקבת אחריכם בטירוף. לא בטוח שאני היחידה.
מאחר ששידכתי כבר כמה פעמים בחסות הבלוג וגם בחיים שמחוצה לו ועשיתי עבודה לא רעה, אני מוכנה להמשיך.
אתם יודעים איפה למצוא אותי.
אני יכולה להעביר אינפו, אם רק תגידו לי אוקיי.
אהבתיאהבתי
תעבירי, אני רוצה לראות אם הוא יריב ראוי
מה אמרת קוקו? בפראפרזה….
PUT YOUR …..WHEREYOUR MOUTH IS
אהבתיאהבתי
לסטלה
גם לך כמו לקוקו אני יכולה לומר דבר אחד- לא באמת חידשתם כלום, במקרה שלך זה בעצם פוסט המשך לשלי – אבל התחילית שלו וההתנשאות הבלתי נשלטת הזו נפלאים מבינתי. לחלוטין.
אהבתיאהבתי
תראי, אני לא מתיימרת לחדש משהו, אלא להרחיב את תיאור המציאות שבה את נמצאת ואני הייתי במשך עשור של עשייה עיתונאית. זה לא פוסט המשך כי אם תגובה מורחבת למה שקורה כיום במערכות העיתונים בישראל. רוצה לומר, הסיפור שלך, הפרטי, הוא רק סימפטום למשהו גדול יותר שקורה. לעבוד 60 שעות בשבוע ולהרוויח פחות משכר מינימום ולא לעשות ניתוח מפורט יותר איך לעזאזל זה קורה ולמה לעזאזל יש מאות עיתונאים במצבך שלא מתארגנים כדי לחזק את מעמדם, זה עיתונות מאוד מאוד גרועה.
אהבתיאהבתי
סיבת השורש לכל התחלואים היא אגואיזם: "אני", "אני", "אני" ושוב: "אני".
כולנו עובדים למען אחרים, אבל חושבים רק על עצמנו.
הגיע הזמן להחליף דיסקט.
אהבתיאהבתי
כתוב היטב אבל איך בדיוק זו תשובה למשהו? להבנתי כתבת בדיוק מה שהיא כתבה רק רהוט יותר.
אהבתיאהבתי
הנה, אתה רואה? אנחנו יכולים אפילו להסכים ככה מדי פעם כשאף אחד לא רואה.
מה יהיה?
אהבתיאהבתי
אופס, לא קראתי את התגובה שלך (אגב, צפיתי באחד הסרטונים שלך ב"במחשבה שנייה". את הרבה יותר נאה ממנחם בן).
אהבתיאהבתי
"עבדים היינו" – פוסט אקטואלי לימי הפסח.
ה"דמוקרטיה" הקפיטליסטית היא המשטר המושחת ביותר עלי אדמות.
האמירה ש "אין שיטה טובה ממנה" היא השקר הגדול עלי אדמות.
הקפיטליזם עומד לקרוס, ובקרוב. יחליף אותו "קומוניזם אלטרואיסטי".
אהבתיאהבתי
אה?
אהבתיאהבתי
גגל – ., גגל.
אהבתיאהבתי
גיגלתי ושוב גיגלתי.
אני לא מתיימר בשם האנושות לומר שמדינת הרווחה הדמוקרטית היא השיא של המחשבה המדינית, אך כמשטר, כחוקים מדיניים היא כרגע הטוב ביותר הקיים. תראה לי מודל אחר שעובד באיזשהי מדינה.
אהבתיאהבתי
(את יכולה לקרוא את התגובה שהשארתי לפוסט ההוא, ואת התגובה של כותבת הפוסט אלי, כדי להבין הכל.
מהתגובה של שפחה לדברי הבנתי שזה אבוד.
אם הטקסט של שפחה היה נופל לידיך היית יכולה אולי לערוך אותו באופן שיסתיר את הפגמים, אבל את לא יכולה לערוך את הבן אדם).
אהבתיאהבתי
מותק, זו לא היתה תגובה, זה היה כמעט דה גרייט יזראלי נובל.
שוקלת להגיש את הטקסט שלך לפרס ספיר לשנה הבאה. (או לפחות לפרס סוקולוב)
אהבתיאהבתי
…אסתי, אני אהבתי שההוא התחיל לריב איתך ולהגיד לך "את ביקשת, קראתי, את כותבת טוב על זה, אבל לא על זה". תמיד נחמד לראות מריבה קטנה בין שני אנשים שחושבים שיש להם כזה (שכל) גדול, במיוחד אם במקרה אתה לא אחד משני האנשים הללו.
עודפ'ם הסגרתי את עצמי היום שבעצם מכולם הכי אני אוהב בסוף את אותה שפחת פרינט, אהובתי הישנה, שבסוף, כשתתעייף מלעבוד בשביל כל העולם תבוא לעבוד איתי בדוכן בחוף אילת?
אהבתיאהבתי
מותק, אתה רוצה שאגיש אותך גם ל"פרס המשקיף האובייקטיבי"? 😯
אבל אני שמחה שאתה דבק באהבותיך ולא מרפה. יש בזה משהו שנותן בטחון ותקווה בימים מעורערים אלו.
אהבתיאהבתי
עוד פעם אתה? כמה יומרה יכולה להיות באדם אחד? לערוך אותי? מזמן לא נתקלתי בכזו התנשאות, אחר כך אתה תוהה למה אני לא רוצה להקשיב ל'עצות' השחוקות שלך שאת כולן אני כבר מיישמת בפועל הרבה לפני שהפצעת כאן? ועכשיו אני שוב נזכרת למה נפרדנו. תודה לאל.
אהבתיאהבתי
לא מדובר בהתנשאות כי אם בהפניית זרקור לטיעונים שלך שהיו מאוד צרים ולא הציגו את התמונה הכוללת שקשורה בפוליטיקות הפנימיות במערכות העיתונים. כמו שכתבתי, התחושה התמידית היא שאף אחד לא הכריח אותנו לעבוד בתפקידים שבחרנו לעשות במשך שנים, וכשנתת אך ורק את הזווית המאוד מאוד מצומצמת של החוויה שלך והותרת על רצפת חדר העריכה את שאר הגורמים החברתיים (חוסר סולידריות בין עיתונאים) והכלכליים (התייחסות מנהלי העיתון ל"מוצר" שלהם כביזנס ותו לאו) זה הפך את הטקסט שלך למשהו שמאוד קשה להתמודד עמו מלבד להפוך את השיח לעניין מאוד אישי כלפייך.
אהבתיאהבתי
אם יותר לי להידחף, אני דווקא חושבת שהטקסט שלה (בלי הניתוחים של האינטרסים וההתנהלות של בעלי העיתונים והעיתונאים עצמם והמצב בארץ ובעולם והדמוקרטיה הקורסת והשלטון שהוא ההון) משקף את הבעייה בכללותה.
את ההסתכלות של רוב הנושאים בעול שלא מצליחים להרים את הראש ולראות את "התמונה הכוללת" וזה אולי הגרום העיקרי לחוסר היכולת להתאגד, להרים את נס המרד, וככה אולי להציל את המצב שהוא בנפשנו ממש. (ונפשנו, לא מדובר בעיתונאים אלא באזרחי המדינה כולם)
אהבתיאהבתי
אני לא מסכימה. זה כמו לקטר על המצב אבל לא לראות איפה את תורמת להנצחת המצב (איזה מצב שרק תרצי, למשל העלייה של מחירי הדלק, או כיפת הברזל בעוטף עזה, או העלייה במספר ההריונות הבלתי רצוייים בקרב נערות). להתלונן על תנאי העסקה מחפירים, על תחושת הקרבה כמעט למען מקום העבודה (מה שאני מאוד מעריכה אצל כל אחד באופן כללי) ועדיין לא לחבר 1 פלוס 1 ולהבין שרק התארגנות יכולה, אולי, להביא שינוי במעמד העיתונאים. לא שאני תולה את יהבי בהתארגנויות, ראינו מה קורה עם הרופאים, העובדים הסוציאלים והמורים. הקפיטליזם הורג את כולנו ומשסה עובדים אכפתיים וערכיים בעובדים אכפתיים וערכיים אחרים. ככה זה בעיתון, ככה זה במקומות אחרים. עם עבודת קודש לא קונים במכולת.
אהבתיאהבתי
אני מקציב לעצמי חמישה משפטי סיכום שכולם פה יחתמו עליהם ומחר אני מגיש לרה"מ.
כל מה שנקשר היסטורית לעיתונות – מתרחש כיום מחוץ לעיתונות.
העיתונות כיום – כלי שרת בידי בעלי ההון.
שלושת המשפטים האחרונים שלך כאן מקודדים את הסיפור כולו. אסביר.
"הקפיטליזם הורג את כולנו" – אנחנו הורגים את עצמנו, ולא באוהלה של תורה, אוהלו של הקפיטליזם.
"…ומשסה עובדים אכפתיים וערכיים בעובדים אכפתיים וערכיים אחרים. ככה זה בעיתון, ככה זה במקומות אחרים." – אין כזה דבר. אף אחד לא משסה אף אחד. תהיה גבר, תהיה בן אדם, תהיה ערכי, אל תאשים אחרים בהתנהגות שלך.
"עם עבודת קודש לא קונים במכולת." – וזה ממש מכעיס אותי, כי את לא מדברת על לקנות במכולת. אין היום מכולת. יש היום דירות בשני מיליון שקלים, אייפון בשלושת אלפים וקורנפלס ב-34.90.
את יוצאת נגד הקפיטליזם, אבל מי שעומד איתן מול הקפיטליזם ולא נכנע לתכתיביו, יכול לחיות חיים מלאים, ערכיים, מספקים ומאושרים דווקא בחסות החזירות הקפיטליסטית שמסמסי האח הגדול מקיימים.
אז כן, מי שכבול בתוך הזיית המיינסטרים, והוצאות כמו בית ספר אנטרופוסופי לילד (שיענו נחשב אנטי מימסדי, אבל מוכר את אותו שיט שמוכרים במערכת הרגילה, רק עם יותר שירה וריקודים, כאילו שבבתי הספר הממלכתיים מישהו לומד משהו היום), מכונית היברידית (כי צריך להיות ירוק), מסעדות (כי צריך לחיות. זה הרי מובן מאליו שארוחת צהריים תעלה 144 שקל לאדם), דירה בצפון הישן, על שני רחובותיו, מלאכי ואשתורי הפרחי, קצת תרבות, קצת חו"ל, קצת בגדים, וקצת עוד דברים שלא צריכים.
גם אלה מבינינו שגדלו בחממה מוגנת מהעולם האמיתי, ואני בהם, יודעים, לפעמים בדיעבד, שבסופו של דבר אף אחד לא יעשה בשבילך את העבודה, ולכן, אין מה לחכות להתארגנויות עממיות ואחרות, כי זה לא יקרה. הקפיטליזם חזק יותר, הוא שיבש לאנשים בעולם המערבי את סדר העדיפויות באופן כזה שכולם מרגישים עניים ועסוקים בלעבוד ולקנות במין לופ כזה.
עבודת קודש? יש מעט מאוד דברים שראויים להתכנס להם יחדיו כשהמילים הללו על משמעויותיהן עומדות מעליהם.
ועד שהמהפכות יקרו, אפשר לחזור הביתה מוקדם יותר, לקרוא סיפור לילד, לעשות את הדברים השווים האלה, הקרובים.
כמה משפטים זה יצא לי?
טוב אני לא מגיש לרה"מ. מתבייש.
אהבתיאהבתי
volver. תמיד אפשר להתחיל מחדש.
אהבתיאהבתי
יפה (בעצם הכל חוץ מיפה) ומאוד מוכר למי מכוחותינו שהיה שם או עדיין ישנו
אבל
אני לא מבינה איפה כאן התשובה, כי הטקטס שלך הוא בדיוק ההמשך לדבריה של "השפחה" + הרחבה מזוית הראיה של העריכה. זוית הרבה יותר רחבה. אין ספק.
אגב, את יודעת, בימי הראשונים בעתונות לא הבנתי מי בכלל רוצה להיות עורך ולמה. כל הכייף וכל הסיפוק וכל האידיאולוגיה נמצאים בכתיבה חשבתי.
לקח לי זמן להבין שהכוח ויכולת ההשפעה נמצאים דווקא בידי העורכים.
והם, הם הקרנפים הגדולים ביותר לדאבוננו.
כל אחד לפי צרכיו וכל אחד לפי יכולתו כמובן. 🙄
אהבתיאהבתי