תקציר הפרקים הקודמים: הבלוגרית ליסה גולדמן רצתה לטוס לסקר את הנעשה במצרים שאחרי המהפכה.
לצורך זה גייסה כסף מקוראיה. 4,000 דולר, and counting.
הנה הפוסט הראשון ממצרים. והשני. והשלישי. והרביעי. והיום, תודה לאל, החמישי.

ארבעים אחוזים מתושבי מצרים חיים מתחת לקו העוני, רבים מהם עובדי מפעל כחולי צווארון, כמו למשל אלו אשר בשבין, עיר הנמצאת צפונית לקהיר, שעתיים נסיעה ממנה. חוץ מהעובדה שהיה להם תפקיד משמעותי באירועים שהביאו להסתלקותו של מובארק מהשלטון הם עדיין עובדים במשרה מלאה בשכר שלא נותן להם "לחם, כבוד וחופש". ייתכן שיעבור זמן רב עד שיזכו ליהנות מפירות המהפכה. בינתיים הם נהנים מקשייה הכלכליים של מצרים.

שבין אל קום נמצאת במחוז אל מנופיה, בדלתא של הנילוס, צפונית לקהיר. שני מוסדות חשובים יש בה: האוניברסיטה שנוסדה ב-1976 ומפעל הטקסטיל שהוקם ב-1962. 3,200 עובדיו שובתים מ-3 במרץ יחד עם פועלי תעשייה רבים ברחבי המדינה התובעים שכר מינימום ותנאי עבודה הולמים, כמו למשל בטיחות במקום העבודה, תשלום על שעות נוספות ופרויקטים מיוחדים וכן פיצויים. שמענו על הבעיות של הפועלים ועל העימותים האלימים עם הצבא והחלטנו לבדוק, עיתונאי אירופי ואני, מה קורה שם. יצאנו לדרך בבוקר ה-6 באפריל.
המשך הפוסט.

פועלים בשבין. צילום: ליסה גולדמן