הבלגאן החל כבר אתמול. בתוכנית הבוקר של ערוץ 10 שאלו אורלי וילנאי וגיא מרוז את שי גולדן מה הסיפור. איך הגיעה אורלי קסטל-בלום (המוכשרת והיקרה בנשים, עפר אני לרגליה) למצב בו היא מגדירה את עצמה כקבצנית. התשובה של גולדן (שהוא והעיתון שלו פשוט עשו הטעיה מכוונת פלוס מניפולציה שהיא המקבילה לסוביודיצה לשופטי פרס ספיר יום לפני קביעת העולים לגמר), היא שאק"ב נקלעה לחובות של מיליון שקל, מכרה את הדירה שלה וחיה מהשאריות. ובכן, השאריות הן מיליון וחצי שקל (בטלוויזיה אמר מיליון, בכתבה כתב מיליון וחצי) המצונפים בבנק. אני חושבת שכמה מיליונים מאוכלוסיית ישראל ובתוכם אני היינו רוצים ולו רבע, אולי שמינית מהסכום הזה בבנק.
וזה הניסוח המתעתע מיום רביעי:
השנה, לאחר שנקלעה לחובות עתק המתקרבים למיליון שקל, נאלצה למכור את ביתה במעוז אביב, וכעת היא חיה בבדידות בדירה שכורה (so? מה זה קשור לכסף? ומי אמר שכולם צריכים לגור בדירות משלהם?), מתקיימת מיתרת הכסף שנשארה לה מהמכירה (יתרה=מיליון וחצי ש') ומקוששת תרומות מהקרנות (כולם מציעים את מרכולתם לקרנות: סופרים,
עיתונאים, קולנוענים, אמנים. זה לא תרומות. אלו סכומים המיועדים ליצירה) המעטות שעדיין תומכות בסופרים בארץ. מצבה הקשה מסכן את עתידה, ובשיחה איתה היא מדברת בגילוי לב על החשש לסיים את חייה כמו דוד אבידן או דליה רביקוביץ, שנפטרו בגיל מוקדם ובאופן לא מכובד.
ממיליון וחצי שקל בבנק אפשר לקבל ריבית (רק ריבית!) של יותר מ-3,000 ש' בחודש. אפשר גם להגדיל מהסכום הזה את ההכנסה החודשית בלי לזוז מטר, בעזרת תמרונים תזמורתיים בבורסה זו או אחרת. למשל, כותב אורי:
"בהשקעה בתוכנית בריבית סבירה היא יכולה להפיק הכנסה של כ-5,000 שקל לחודש ל-30 השנים הקרובות מההכנסה הזו".
את החישובים עשה כשחשב שמדובר במיליון ש'. הוסיפו בעצמכם 50%.
חוץ מזה אק"ב מקבלת תמלוגים (טוב, מעט, היא לא מוכרת הרבה) והספרים שלה מתורגמים בעולם, והיא מוזמנת להרצאות ומעבירה קורס לכתיבה יוצרת בבצלאל (מצוין בכתבה בשתי מילים). וכן סדנת כתיבה באונ' ת"א (לדבריה בראיון פיטרו אותה משם כי הסטודנטים טענו שהיא לא קוהורנטית. אז למה היא מופיעה באתר? בטח טעות). בראיון היא מדברת הרבה על התלמידים שלה, מכאן שהיא מלמדת לא מעט. לא פשפשתי בכל מכמני סדנאות הכתיבה המקומיות.
לא, אני לא חושדת שהשכר שלה בשמים, אבל למה ההתייחסות אליה היא כאילו לא תרוויח יותר שקל נוסף מעתה ועד אחרית ימיה? למה?
מעריב, הכותב ועורכיו יצרו מצג שווא.
אני בעד תמלוגים גדולים יותר או כל פיתרון אחר למצוקת הסופרים, אני נגד לתעתע בציבור, להשפיע על הבחירות בפרס ספיר ולתאר בכותרת הראשית של העיתון את אק"ב כקבצנית.
זוהי העיתונות העברית הזועקת על הצרת צעדיה. עיתונות שהמרחק ממנה לאמת הולך וגדל.
(כדי לצפות בראיון יש להגיע לשעה וחמישים דקות (1:50). זה לא בלתי מעצבן בגלל הפרסומות הנתקעות בדרך.
http://f.nanafiles.co.il/Common/Flash/Nana10Preloader.swf
הלאה. נעבור לעיתון של יום שישי.
ראשית, זו ההפניה בשער: "הראיון שחולל את הסערה". למה חולל סערה? כי אתם יצרתם אותם, במודע ובקור רוח מזוויע.
ושער סופשבוע. כן, שער יפה, יפה מאוד אפילו. מעוצב היטב, המילים נחות נכון על השולחן. המילים, אגב, מתארות לגמרי הלך רוח של הסופרת.
המילה "פרזיט" מתייחסת כמובן לאיך שהיא רואה את עצמה. קשה להאשים בכך את "הממסד", "החברה", או מה. ליתר דיוק, כמו שאמא שלה רואה אותה, לפחות לכאורה.
ועכשיו פרופורציות. על פני עשרה עמודים משתרע הראיון. עשרה עמודים. לא עמוד אחד פחות. זה נקרא לא לדעת את הגבול. ארוך ארוך ארוך מדי. מתוך 57 ע' מערכת, 10 ע' מוקדשים לראיון עם אק"ב. ושלא יהיו אי הבנות. אני, אישית, מוכנה לקרוא 300 ע' של אק"ב וזרם התודעה המפעים שלה בכל פורמט שהוא. אבל אני מייצגת מיעוט שבמיעוט. והשיחה שגולדן מנהל איתה אינטליגנטית ומעידה על בקיאות בחומר, ויש בה גם את מימד הקורא והמראיין המעריץ, אבל בטוב טעם.
מה שמקומם זה העניין הכלכלי המטעה, השגוי והשקרי. שקרי בעליל ובפירוש. וחבל שהעיתון נגרר לזה. נגרם בכך רק נזק למצב הסופרים ולמלחמה המוצדקת שלהם. רבים, רבים מאוד מהסופרים בישראל היו רוצים להיות במצב הכלכלי של אק"ב, ולזכות בכל הפרסים, הכיבודים והמענקים שהיא זוכה להם (ובדין, לא אומרת שלא).
ובכן, מיליון וחצי ש' יש לאק"ב בבנק אחרי שמכרה את דירתה במעוז אביב. היא דרה בבית עם גינה, כי גינה זה מאוד חשוב, בתל ברוך הישנה בצפון תל אביב. לא תגידו במבואות יפו או מעל מוסך ברח' המסגר. ממש לא. היא משלמת על הדירה 7,500 ש' בחודש.
לזכות גולדן ייאמר שבמקרה הזה הא שואל ומתעקש למה בחרה לגור שם, בשכ"ד אסטרונומי. תשובתה, פחות או יותר: כדי לעשות קידוח לעשירון העליון, כדי להיות סוס טרויאני. כי זה עזר לה לכתיבה. סילק את החסימה.
ושלא תחשבו שהיא מקופחת על ידי הממסד, כאמור. למשל, את פרס ראש הממשלה שאפשר לקבל שלוש פעמים בחיים, היא קיבלה כבר שלוש פעמים.
קרן רבינוביץ', בין 10,000-30,000 ש' אפשר לקבל פעם בשנה. לא ברור מהכתבה כמה פעמים קיבלה.
מי שמפרנסת אותה, כך לדבריה, זו אמה הקשישה, שנתנה לה מיליונים במשך השנים.
אחר כך היא מדברת הרבה על המשכנתאות שלקחה, על כך שגידלה את ילדיה בלי עזרה כמעט מאז שהתגרשה ב-1998 (מהעיתונאי גדי בלום, היום עורך 7 ימים, וחבר [לכאורה] של ניר חפץ, עורך מעריב, שהיה הבוס שלו בידיעות, כשחפץ ערך את 7 ימים ובלום עבד תחתיו. יחסים מורכבים יש בין השניים, שכתבו יחד ספר, הרועה).
כשהיא משתעשעת בהרהורים נדל"ניים אומר לה המראיין שלה:
"על מה את מדברת? מה, את איל נדל"ן, טייקון? נשאר לך קצת כסף לחיות כמה שנים ללא נדבות, איך תקני דירות?
–
לא, גולדן, מיליון וחצי ש' זה לא קצת כסף, מה קורה לך?
בהמשך הוא מקשה:
אבל מה התוכנית הלאה? הרי יש לך סכום כסף שיספיק לתת לך חיים בישראל לשלוש-ארבע שנים, לא יותר.
לפי איזה חישוב בדיוק?
בהמשך, היא עצמה אומרת
"אני אשתדל בשבע שנים האלה שקניתי עכשיו (כמו שכתוב בכות' המש', V) עם הכסף ממכירת הדירה לפעול בחוכמה ולתת לעצמי אחר כך עוד עשר שנים. אני יודעת שאני לא מקבלת עזרה, כי אני ספרדייה גאה, אז אני לא מבקשת עזרה".
אני מקווה שה"אני ספרדייה גאה" זו בדיחה. אמן.
כשהיא אומרת שתיסע לצרפת כדי לכתוב, שואל המראיין:
"איך תסעי? אין לך גרוש על התחת (חוץ ממיליון וחצי ש', V), סליחה על העברית".
שוב, תעתוע שקרי.
ובקטנה:
1. אק"ב נולדה ב-1960. על פי כל חישוב שבעולם היא לא בת 50 (כך בכתבה), גם אם היא אומרת זאת, מאחר ש-2011 נגמרת עוד שנייה.
2. מה חבל שאין הסבר לקוראים מהי "הזרה". לא, מי שלא למד ספרות איפשהו, לא יודע. מצטערת.
3. כמה ספרים כתבה? תחליטו. 13 או 14?
שורה תחתונה:
מה שאק"ב צריכה זה יועץ כלכלי, ASAP. אולי גם אחר.
מה שגולדן ועורכיו צריכים זה פרופוציות ולהיצמד לאמת ולעובדות. חבל על הדרמה שיצרתם על לא כלום.
אדם עם מיליון וחצי ש' בבנק הוא אדם אמיד. לא קבצנית ולא נעליים.
תוס' מאוחרת: התגובה של מנחם פרי.
ולווט אנדרגראונד 
פוסט מרתק ומצויין!!!
אהבתיאהבתי
והנה חלק מהראיון ב-nrg.
אהבתיאהבתי
הדיון פה באמת מעניין, אבל כל קשר שלו לכתבה עצמה מקרי בהחלט. למי שקרא אותה צריך להיות ברור – הבעייה של האישה הזו הוא לא מצבה הפיננסי (שבנוגע אליו הייתי מתחלפת איתה בכיף), אלא שהיא בדיכאון עמוק. והעובדה שהיא לא מתייחסת לבעייה האמיתי ולו במילה- זה מה שמדאיג.
אהבתיאהבתי
שלום שי גולדן .
אני מאד מבקשת.פרס.חייתי 54 שנים.
חלק מהם עם סופר שבכה שהוא עני ועשה קריירה נהדרת מלהפוך עוני לאידאולוגיה.חבל שלא הוריש לי דירה בצפון תל אביב.הייתה לו .והמון כסף בסוף חייו.
אני רוצה פרס כי אני אשה,הייתי ענייה עד שהתחתנתי ,ועכשיו פחות.
אני אמא וסבתא.אני מצחיקה ונחמדה ,יש לי כאבי בטן לפעמים ומצבי רוח.אני מבקשת אחרי שמעתי ראיון שלך ברשת ב:
לרחם עלי,לאהוב אותי,לקחת אותי להרצאות,לכתוב עלי בעיתון,לכבד אותי ,(אהה…אני גם בת של ניצולי שואה.)
להזמנות לערבי גיבוש ועניין " מהות האושר "ו"על מיניות "
מלכה זילברמן ספקטור 0524402555 הראל,דואר נע שימשון. 😛
אהבתיאהבתי
מגיע לך, זכות גדולה לעזור לך, תזמיני אותי לכנס המועמדים לפרס "ספיר" השנה
http://www.myspace.com/reginaspektor
אהבתיאהבתי
דבורית
שוב פעם את נותנת עם הפטיש בראש? אין לך רחמים הא? טוב שכך……
אהבתיאהבתי
לבירנית היקרה, אני חושבת שהיית יכולה לתרום עומק וניואנסים לדיון שעלה כאן, ואכן בתחילת דברייך עשית את זה ונהניתי לקרוא את תגובתך. אבל בהמשך מאוד חרה לי לקרוא את היריות האישיות שלך נגד דבורית, ובמיוחד ההערה המכוערת, הדארוויניסטית, הקפיטליסטית והמתנשאת על כך שלה מגיע פחות מהחיים (או כפי שהגדרת זאת – שזה רק "טבעי" בעינייך). וואו, איזו השתקה אלימה, או אולי נכון לומר – "טבעית". אני בטוחה שאת אחלה בן אדם, אבל הייתי חייבת להודות שהתעלפתי מההערה הזאת.
אהבתיאהבתי
הפוסט הזה מעולה ומדכא כאחד. מעולה, מכיוון שהוא כשלעצמו דוגמא לעבודה העיתונאית שהייתה צריכה להיעשות ולא נעשתה, כנראה מתוך אהדת-יתר והתקף של חמלה של עיתונאי שהוא גם מעריץ ושאולי גם בקריטריונים שלו, מיליון וחצי שקלים בבנק פלוס הכנסה שוטפת העולה בהרבה על הכנסתם של מי שלא משתכרים משכורות של עורכים בכירים ב"מעריב", הם לא כסף. מדכא משום שקסטל בלום שגם עפר לרגליה וגו' מתגלה כאן אם לא כמי שמתירה לעצמה חירות ספרותית בגישתה אל האמת, לפחות כאישה מנותקת מהמציאות ו/או חמדנית שאיננה יודעת שבעה. כמובן, הדברים האלה נכתבים גם מתוך קנאה של מי שעבורה הסיכוי לראות את המספר מיליון וחצי בחשבון בנק הוא רק לאחר הסימן מינוס.
אהבתיאהבתי
אולי תוכנית שובבה בערוץ 24 היתה עוזרת לה לגמור את החודש.
אכן מעולה ומדכא.
אהבתיאהבתי
נרי אני לא מבינה כאשר עיתונאי תוקף וחושף שיניים כמו זהב הוא לא טוב כאשר עיתונאי מגיעה ומקשיב למרואיינת שלו עם חמלה זה לא טוב.
אולי את שיא העיתונאות הראויה ?
מתי תוקפים את השליח ? כאשר אין על מה באמת לכתוב חוץ מאשר על קנאת סופרים וקנאת חשבון הבנק.
הסיפור ששי הביא לעיתון הוא סיפור עיתונאי חשוב וראוי ביותר, השאלה שנשארה היא לא על איכות השליח אלא על מהות הסיפור והאם את כעיתונאית מסוגלת עם כל חובתייך לבנק לקרוא ולהזדהות עם סופרת שלתחושתה היא מרגישה מושפלת ובזויה ?
הוא רק סתם להיות קנאית .
אהבתיאהבתי
הדבר הכי מצער מבחינתי הוא שנאלצתי להסכים לחתולין עם הכלי הריק, האורגניסט המלהג ואשתו משופעת התלתלים. זה כמעט יום שחור מבחינתי. אבל זאת הודות למרואיין שלהם, שהציג תפיסת עולם מעוותת וראויה לכל גנאי.
גולדן באמת משוכנע ש"יש אנשים במדינה שחושבים שהכתיבה של אק"ב חשובה למדינה". כשהוא אומר "אנשים" הוא מתכוון לעצמו. אני לא מכיר אף אחד כזה. מכיר אוהבי אק"ב, כאלה שלא מכירים אותה וכאלה שנתקלו ביצירתה פה ושם. אף אחד לא חושב שכתיבתה "חשובה למדינה". היא לא אלתרמן בימי המנדט (וגם אותו לא מימן שום מוסד).
גולדן הוא בעצמו סופר חובב. התחלתי לקרוא את ספרו "הבן הטוב" ולאחר מספר פרקים העברתיו לשימוש אחר בבית – כמעצור לדלת המחסן שהרוח מטיחה לעתים במשקוף. גולדן מנסה לייצר לעצמו ולגילדה שלו הבטחת הכנסה לעתיד – כאשר כבר יהיה זקן ואיש לא ישלם לו XK בחודש, אף לא ייתן לו מצלמה כדי שיתעד את עלילותיו ל"מחוברים". גולדן חולם על "תהילת סופרים" ששכר קבוע בצדה, ובדרך ליישום חזונו הקומוניסטי הוא מתקשט במעידתה הכלכלית של סופרת נחשבת כאק"ב.
בדרך כללי אני מהסה את מי שמדבר על ה"אליטות הישנות". אבל החיבור הזה של גולדן ואק"ב, והרוח הנושבת משניהם, מעלה חשש שבאמת יש משהו כזה.
אהבתיאהבתי
בעניין אלתרמן. סתם הירהורים היסטוריים. בזמן שמדובר בו אמנים זכו למצנטים שונים ומשונים.
למשל, ההסתדרות סיבסבדה את "האוהל" וזה סיבסד את הכותבים עבורו. גם מוסדות כמו הסוכנות ודומיה ועיריות סיבסדו ע"י משרות, ימי תרבות, הרצאות וכ"ו. יש עוד שרידים של תופעה זו, תרבות בבוקר שבת וכ"ו. סכומי כסף לא מבוטלים שמוזרמים היום לצרכי דת והתנחלויות, בכל מיני נתיבים, מצאו בעבר דרכם לאמנים ממגזרים שונים. ראה שאול צרניחובסקי כרופא. למשל, על קירות הועד הפועל של ההסתדרות היו תלויים עשרות ציורים של אומני ישראל לדורותיהם, כמה כאלו יש היום על קירות משרדים של חברות כח אדם? השתנו הזמנים וסדרי עדיפויות של החברה הישראלית וגם מכאן הטעויות של אותה סופרת שמצפה להחזרת חוב שהחברה כביכול חייבת לה. אין חוב כזה, ואם היה? עבר זמנו.
אהבתיאהבתי
שאפו למעריב ושי גולדן שהצליחו לייצר באזז ענק סביב הגיגיה המשמימים של סופרת בינונית. במקרה הזה שימשה בעלת הבלוג כבלעם של מעריב.
אהבתיאהבתי
התכוונתי לכתוב זאת בלי שום קשר, אבל אתלה בך:
בכל היקר לי, אם מעריב ימכור היום עוד 100-200 גיליונות בזכות הצפת הראיון, לא תהיה מאושרת ממני. לדעתי אהיה מאושרת יותר מעורכי העיתון אפילו.
ולא, אני לא צינית. לא פה.
אהבתיאהבתי
צר לי, אבל כבעלת הבלוג העברי הטוב מכולם נפלת בפח הכי בנאלי שיש. ראוי שתפחיתי בקריאת ספרות שמקורה בחוגים לכתיבה יוצרת. אפילו האזנה לקולדפליי עדיפה על קריאת כתבי הקבצנית.
אהבתיאהבתי
אתה טועה. מורה טוב לכתיבה יוצרת אמור לחסום סוג כתיבה כשל קסטל בלום. מוזיקלית היתי משווה ללהקת NU PUNK מזויפת מתחילת האלף.
כמובן עניין של טעם. קווים אגוצנטרים ילדותיים יש ליוצרים רבים, טולסטוי היה כזה, למזלו לא חסר לו כסף.
טריוויאלי לציין, שיש אנשים המצליחים לזכות בעוני מבלי שחיברו שורה ספרותית מימיהם. כמובן לא מצדיק את ההתלהמות של המגיבים הלא קוראים. ספר אינו מוצר. העותק הנמכר שלו כן, כנ"ל ההכנסה מזכויות היוצרים. היצירה הרוחנית היא המרכיב האמנותי, שניתן לתמוך בו ציבורית. ללא חובה לפרנס את היוצרים. מרכיב ההונאה בכתבה סתמי, פרפראזה על "השרוף". קסטל בלום עצמה לא לוקחת את "קבצנותה" ברצינות.
פרס ספיר, כנראה פגעה בסיכויה, ומסע ליחשושים היה מועיל יותר.
לא הופתעתי לגלות, שהיחס לספרות מתפלג בחלוקת הדעות הרגילה בבלוג.
אהבתיאהבתי
NU PUNK?
זה סגנון שטרם שמעתי עליו
אהבתיאהבתי
במחשבה שנייה עלי להודות שהמעטתי בערכה של המתראיינת. גודש התגובות ותוכנן מעיד על יכולת נדירה לקריאת ה"צייטגייסט". אפילו בעלת הבלוג שהיא מומחית לביקורת תקשורת זנחה את נקודת התצפית הרגילה שלה וגוייסה למערכה.
אהבתיאהבתי
חייל זקן, כל הכבוד. גם אני לא סובל את כתיבתה של הקבצנית -נראה שאני לא לבד
אהבתיאהבתי
מעניין להווכח מה המשקל של דעתך אצל מפריסי הפרסים
אהבתיאהבתי
(למרות שקוראת המון ספרים) אבל מבינה במחול ויכולה לומר שרבים ממקבלי הפרסים בישראל בתחום המחול שווים לתחת. תמיד כשאני נתקלת בקטעי הופעות שלהם אני חושבת לעצמי שהמלך הוא עירום. אז ייתכן שזה נכון גם כאן לגבי אק"ב (שקראתי רק ספר אחד שלה – חלקים אנושיים – שעשה לי פשוט כלום).
מקווה שהתגובה שלי במקום הנכון ולכותב הנכון – אחרי שלחצתי על "תגובה" היה נראה שהיא קפצה למטה
אהבתיאהבתי
דעתי שווה לתחת אפילו בתחומי התמחותי, כך שבספרות היא שווה אפילו פחות
אהבתיאהבתי
חייל זקן, כולנו "אשמים", התרגשנו ביום רביעי מסיפור "הקבצנית" ונפלנו בפח עמוק ביום חמישי. דבורית, בצדק, מרגישה נבגדת ומרומה כי אק"ב היתה (ואולי כבר לא) האחות התאומה שלה.
אהבתיאהבתי
אין שום סיבה לבעלת הבלוג להרגיש נבגדת. מדובר במאמץ שיווקי של הגברת קסטל בלום לפני החלטת ועדת פרס ספיר. במהותו אינו שונה מהפרסומת (של חברת בנטון) שבה נראים האפיפיור והאימם מתנשקים. מסתבר שהצדיקה יודעת את נפש בהמות התקשורת
אהבתיאהבתי
אמן שיוצא מהארון לפני הוצאת דיסק חדש, או אלה שיוצאים בוידוי על התעללות בילדותם. גירושין ומחלות בדבל ספרד ושער של מוסף כמקדם מכירות לספר או סידרת טלויזיה, הם קרבנות למהלך מניפולטיבי של המפיקים/יחצנים בדרך כלל מחוסר ברירה, תוך הפקרת הפרטיות וגרימת בושה לחבריהם ומשפחתם. אק"ג נפלה גם היא לפח הזה בין אם מתמימות או לא.
אהבתיאהבתי
לבעלת הבלוג וליו"ר (ולח"מ) סיבה טובה מאד להרגיש נבגדות. ביום רביעי ישבנו וגם בכינו בזכרנו את מצבה העגום של הספרות ואת גורלה המר של אק"ב והוגענו את מוחנו בשאלה "איך מגיע סופרת מוכשרת ומקובלת בחברה לחוב של מיליון ומה יהיה עכשיו" וכולנו נפלנו על הפנים כשהתבררה התרמית השפלה, הזולה והנמוכה כל כך של שי גולדן. חייל יקר, לא הכל מותר בתרבות (תקשורת) הישראלית. יש כמה דברים שעדיין מעוררים בנו, הטטרנים וחסרי הרגש, גועל נפש.
אהבתיאהבתי
ועוד משהו. דבורית, U R OK
אהבתיאהבתי
כשהופיעה הידיעה לראשונה הגבתי אצלי בסטטוס "בא לי לבכות", עוד לפני שקראתי את הכתבה כולה.
הייתי מגדירה את הראיון הארון של שי גולדן כתרגיל המשקף יותר את אישיותה של הסופרת, תרגיל פסיכולוגי מסוים על גבי הקורא, מעין החלטה שנעשתה במודע ביניהם של "נראה איך יגיבו, נלך עד הסוף", גם כיחסי ציבור לאק"ב, וגם כפארודיה מסוימת על הצורה האסוציאטיבית בה היא מתבטאת.
לפעמים חשדתי ש"עובדים" עלי בהפוך על הפוך כי אין תמיד קשר בין הנאמר ובין המציאות, וסתירות שש.ג. עצמו עומד עליהן ומנסה לפתור דרכה.
ענין המסכנות היה מעין STATE OF MIND שהיא יכולה כל רגע להתכחש לו. אך התרגיל עבד ויש כאן הישג עיתונאי (ארוך מדי לטעמי) חופשי, ומצד שני כל מיני מחשבות עלו בראשי על הלך הרוח ההזוי של הסופרת, ומצבה הנפשי. ולא אפרט.וגם כאן חשדתי שזה תהליך מודע מכוון ולא מקרי מצד שניהם. ואולי אני טועה.
מוכרחה לציין שאני מתה על הספרים שלה וקוראת אותה בהנאה.
אהבתיאהבתי
נקודה נוספת ראויה לציון היא שהחיים מעבר לגיל 50 נראים מאיימים יותר. מי ששולח את אק'ב לעבוד בעבודות נוספות אינו מודע- או מתעלם מכך שכבר בגיל 45 מחפש העבודה מתויג כזקן בשעה שעשרות צעירים רעבים לג'וב מסתובבים בשטח.גם אם שמה קסטל בלום לא כל הדלתות פתוחות,וגם אז היא יכולה לעמוד כעני בפתח.
אהבתיאהבתי
טוב, לא כל כך מזמן כתבתי על ז'ורנל ועל הרוח העולה מהאופן הנרחב שבו בחרו במעריב לטפל לאחרונה בנושאי תרבות. טענתי אז שהגישה של מעריב לתרבות מייצרת מצב של "חתרנות משתקת", כך דמעריב תמיד נמצא הרחק משמאל, בנקודה שלא מאפשרת שום צעד קונסטרוקטיבי של שינוי. זה גם הפילטר דרכו אני קורא את ההדים לראיון הזה.
יכול להיות שגולדן מאמין שאק"ב היא ענייה מרודה, זה לא ממש רלוונטי, מה שחשוב הוא שברור שהיא לא מהווה ייצוג מוצלח של הבעיה האמיתית שיש בשוק הספרות הישראלי, ושל התיקונים שהוא חייב לעבור כדי לשמור על החיוניות שלו.
וכך אנחנו נשארים שוב עם קריאת קרב שקשה לעמוד מאחוריה.
אהבתיאהבתי
מעניין שנושא דהוי כמו נושא הפוסט הנוכחי מביא להתלהמות לא קטנה מצד המגיבים.
כנראה צודקים האומרים ש'מאני מייקז דה וורלד גו ראונד'.
קראתי שיש 5 מועמדות/ים לפרס ולכל אחת/ד מהם מובטח פרס של 25,000 ש' (נטו? ברוטו?) בכל מקרה כשהזוכה ת(י)קבל השלמה ל-150,000 ש'. כלומר, כבר כעת מובטח לגב' מספיק כסף לכמה שבועות של אושר (כלכלי).
גם אני מתה לגור בשכ"ד של 7,500 ש' בחודש. יודעים מה – גם שכ"ד של 5,000 ש' בחודש יפה בעיני.
אהבתיאהבתי
…ודירת קרקע יפה ושקטה עם גינה בגני תקוה, ליד קרית אונו, חצי שעה באוטובוס מתל אביב, ניתנת להשכרה
ב-2950 שקלים לחודש, ושכר הדירה כולל כבר את הארנונה, המים והקו המהיר של האינטרנט.
אהבתיאהבתי
בפ"ת (מקום אהוב במיוחד על דבורית), יש דיל דומה עבור 3,300 ש' לחודש הכולל גם חשמל, גז וכבלים.
אהבתיאהבתי
ומכיוון שזה כולל גם מאות אלפי מכוניות ואנשים, טינופת, צפיפות וזיהום אוויר, זה אפילו יותר אטרקטיבי
אהבתיאהבתי
השתנתה הפרדיגמה. פ"ת מקום מעלף. קסומה ורומנטית, משכרת בניחוח הפרדסים.
אהבתיאהבתי
כל אדם חייב להתפרנס בכוחות עצמו, בין אם הוא סופרת מדהימה, בלתי רגילה, מצליחה, כשרונית, ווטאבר. מדובר באישה די צעירה, למה היא לא מנסה למצוא איזושהי עבודה? אלון חילו, למשל, הוא עורך דין שכותב בשעות הפנאי. אם אין לך בעל עשיר אז תעבדי ותכתבי בזמנך הפנוי. אם את רוצה רק לכתוב תשאי בתוצאות של מעשיך. כמה מחברי הטובים ביותר כותבים בשעותיהם הפנויות, נכון שקשה ליצור ככה אבל החיים, קסטל-בלום, מלאים קשיים. גם מניפולציה זולה כדי לקבל 150 אלף שקלים זה קשה ובכל אופן עמדת בזה בגבורה
אהבתיאהבתי
אבל נראה לי ששי גולדן באמת חושב שאק"ב על סף רעב. האם רק אני זוכר שהתקיים פה דיון אודות טור או ראיון שבו גולדן התייחס לגובהה של משכורת ראויה? ושם התברר שהוא אוחז בסטנדרטים שונים מרובנו.
האם מישהו יכול לסייע ולדלות את המידע הנ"ל?
אהבתיאהבתי
נקודה נהדרת. שי גולדן מרוויח לדבריו 60 אלף שקל בחודש. הוא וחבריו כמו בירנית חיים לחלוטין לפי קנה מידה אחר מרובנו. מה שאותי מעציב (כמו שאת בירנית, הו לא, מעציב הפוסט הזה) זה שהם לא מסוגלים ולו לדקה להסתכל דרך הפריזמה הכלכלית שלנו ולנסות ולהבין את קנה המידה האחר, היותר סטנדרטי לצערנו, של רוב האוכלוסיה. זאת כבר נכות מחשבתית, רגשית, ומה לא.
אהבתיאהבתי
בירנית גולדן יגידו שאתה אשם בזה ש"לא הצלחת בחיים" ושאינך מרוויח 60 אלף בחודש… הם ימשיכו לא להבין איך זה לחיות ממשכורת ממוצעת, אבל לא לעולם חוסן, כידוע
אהבתיאהבתי
שי גולדן עצמו הכין לימונדה מלימוני ילדותו.
אהבתיאהבתי
בתור מוזיקאי אני לא מבין למה המדינה צריכה לתמוך באומנים.
המדינה צריכה לתמוך בלימוד אומנות. המדינה צריכה ליצור ע"י מערכת החינוך אזרחים שצורכים תרבות ומצויידים בכלים להעריך תרבות. ליצור קהל שיצרוך ספרים, סרטים, מוזיקה, מחול, אומנות פלסטית ובכך יתמוך באומנים.
השינויים הטכנולוגיים שהשפעתם מורגשת בעיקר בתחום התקשורת משפיעיים גם על החברה ועל האומנות ועל האופנה. אומן שלא יכול לעטוף את המסר שלו בעטיפה שהיא גם ראויה ועם זאת מדברת אל ההמון הוא לא אומן הוא אונן.
אהבתיאהבתי
ימים ספורים, כמובן… והאמור לגבי הכתבה של שי גולדן, כמובן…
אהבתיאהבתי
אם לשפוט לפי הכתוב בכותרת הכתבה – לי נותרו רק ימים שפורים לחיות… אם לאק"ב יש 7 שנים על מיליון וחצי שקלים… אני רואה את עצמי עם רגל אחת (הארוכה) עמוק עמוק בקבר, ומעלי כבר עומדים הקברנים עם האתים מוכנים לכסות אותי בעפר ואפר…
כי מעפר באתי ולעפר אשוב… היו שלום ותודה… על הכל, לא רק על הדגים…
אהבתיאהבתי
ומה אני אגיד? גר בבית לא קטן עם חצר וגינה ומשלם פחות מ-2500 ש"ח שכ"ד. אם הייתי עכביש, הייתי עכשיו עם 6 רגליים בקבר!
אהבתיאהבתי
הלוואי שסופרים ברמתה של אורלי קסטל בלום היו מרויחים 60 אלף שקל לחודש מכתיבתם. אבל זה לא המצב בישראל וזה מעולם לא היה המצב.
גם א.ב. יהושע וגם עמוס עוז התפרנסו מהוראה.
משה שמיר ערך את בטאון "השומר הצעיר" ועסק בפוליטיקה (ואף נבחר לכנסת התשיעית) במקביל לכתיבתו הספרותית.
מאיר שלו מלמד וכותב מדור שבועי בידיעות אחרונות.
סמי מיכאל עבד עד הפנסיה בשירות ההידרולוגי של משרד החקלאות
יהושע קנז היה משכתב בעיתון הארץ ומתרגם היום עבור "עם עובד" מצרפתית.
מאיר ויזלטיר מתרגם ספרים לפרנסתו.
מאיה בז'רנו ספרנית ב"בית אריאלה" בתל אביב.
לאה גולדברג לימדה באוניברסיטה העברית ועבדה קשה בהקמת החוג לספרות השוואתית.
אהרן אפלפלד לימד בין 1979 לשנת 2000 סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון שבנגב ועבד במקביל גם בירושלים באקדמיה ללשון העברית
אהבתיאהבתי
קניוק לא עבד יום אחד מימיו, חוץ מלהיות פרילנסר וגם הוא בכה כל הזמן. כדאילקרוא את רות אלמוג בוואללה.
אהבתיאהבתי
מאיר שלו עושה רק מה שהוא אוהב, ויודע לחיות טוב.
אהבתיאהבתי
לכל התוהים איך מגיעים לאוברדראפט דמיוני, מומלצת כתבתה של עדי הגין
בדה מרקר.שהחליטה לרדת מהרכבת הדוהרת ופנתה ליעוץ.
אהבתיאהבתי
פוסט מצוין וחשוב.
הערכתך הגדולה לסופרת ניכרת בעד הביקורת.
אהבתיאהבתי
נדמה לי שק"ב דיברה על חרדות ועל חוסר ודאות. מפחיד מאוד להזדקן ללא פנסיה ראויה. אם מסיבה כלשהי חו"ח נפגע כושר ההשתכרות, ואת נתונה לחסדי הביטוח הלאומי, את באמת בצרה צרורה, ומיליון שקל בבנק ייעלמו במהירות.
אהבתיאהבתי
רק שהבעיה הזו רלבנטית להרבה אנשים, אבל את אק"ב מעניינים רק האמנים, שאר האנשים הנחותים שייחנקו. אבל למה אני מופתעת? גם מחאת האהלים הייתה דומה – אנחנו רוצים מה שמגיע לנו כאן ועכשיו, אנחנו לא מעוניינים לפתור בעיות שורש שמשפיעות גם על אחרים, רק שיתנו לנו מה שאנחנו רוצים.
אהבתיאהבתי
בעיתונים שחושבים שתפקידם לייצר תוכן, כתבה עובדתית ונכונה נחותה לכתבה שקרית ומינפולטיבית כי לכתבה "לא מדוייקת" אפשר לפרסם אחר כך "עדכון" או "פולו-אפ" וכך יש לך שתי כתבות במקום אחת.
אהבתיאהבתי
לא קורא את האתר שלך לעתים קרובות, אבל אני שמח שנחתתי בו היום. תודה על פתיחת העיניים ועל כך שלאורך כל הטור עשית זאת מבלי להתלהם ומבלי לפגוע, למרות שקסטל בלום עשתה זאת בעצמה.
הזכרת לי שוב שאנחנו חיים במדינה שבה מניפולציה ושקרים הפכו מזמן לדרך להשגת מטרות, וחבל.
במיוחד מציק לי בכתבה נושא הדירה השכורה. יש דירות שכורות הרבה יותר זולות בערים אחרות, עם גינה, וגם משם אפשר לנקר עיניים לאליטה. מי שמרשה לעצמו לגור בשכר דירה של 7,500 ש"ח לבד, ולא משנה כמה כסף יש לו בבנק, בטח לא נמצא במעמד שלו רחוק מאותה אליטה.
אהבתיאהבתי
אני לא יודעת מה מעציב אותי יותר, הראיון עם אורלי קסטל בלום, או הפוסט הזה כאן. אני כן יודעת מה מרגיז אותי יותר.
דבורית, אני רוצה ברשותך להגיב באופן כללי על שני צדדים של הביקורת שלך: האחת, כנגד הכתבה והעבודה העיתונאית שמאחוריה. השניה, כנגד קסטל בלום והיותה מסכנה או לא.
מאכזב אותי שדווקא בבלוג תקשורת; שדווקא עיתונאית לשעבר, אינה יודעת להכיר בעבודה המרשימה שנעשתה כאן על ידי שי גולדן (שהוא, גילוי נאות, חבר שלי ואני מאד מאד גאה בו על הכתבה הזו), בראיון מהסוג שכבר כמעט איננו רואים בעיתונות הישראלית. ראיון מעמיק, מקיף מאד, מדויק מאד, בלי לעגל פינות, בלי להחמיץ שאלות, ובלי לקצר ובעצם לנטרל את הדוברת המרכזית שבו. ראיון שבו העיתונאי לא מתערב בכתיבת הגיגיו שלו, אלא נותר כמי שמכוון את השיחה, ומביא אותה כלשונה. כן, זו כתבה ארוכה. אבל זו כתבה מרתקת. מאד. חומר קריאה סופר מעניין. וזה נדיר בעיתונות היום. זו כתבה מהסוג שהיה מתפרסם פעם, במוספי סוף השבוע, במוניטין, ובמגזינים דומים. זו כתבה מהסוג שמופיעה כיום רק במגזינים האיכותיים ביותר בעולם. למה אינך מסוגלת לפרגן על כך? האם את לא רואה בבירור את ההישג העיתונאי והמגזיני? איך יכול להיות שאת עדיין נצמדת לשגיאה כמו 14 או 13 ספרים, אבל לא מסוגלת להודות שהמדובר בכל זאת בכתבה נדירה בעומקה? מה כאן שטחי באמת – הראיון הזה, או הביקורת שלך?
ובאשר לקסטל בלום. שוב, מאכזב ומכאיב לגלות מה נתפס במדינה הזו כסביר. לשיטתך, זה סביר שסופרת קאנונית תאלץ למכור את ביתה ותתפרנס מתגמולי המכירה. מיליון וחצי שקל זה הרבה כסף? איך? איפה? אין לה פנסיה; אין לה חסכונות – ועכשיו גם אין לה בית משלה. לזה אדם צריך לשאוף? זו הפסגה שמגיעים אליה כשהופכים לסופרת איכותית? אז היא לא חיה באשפתות, והיא עדיין קונה לחם. זה לא הופך את המצב שבו להיות סופר או אמן איננו מקצוע שניתן להתפרנס ממנו לסביר או סביל או קביל.
מעריב הביא את דבריה של קסטל בלום כלשונם. כל מילה שנכתבה – כולל הציטוט על השער – הוא מפיה. את בוחרת שלא לרחם עליה – ונדמה לי שהיא לא מחפשת רחמים. היא מחפשת להצביע על העיוות המתמשך במדינה, המתיימרת להיות הבית של "עם הספר", שבו סופרים המבקשים להתמסר כליל לעבודתם, צריכים לשם כך לשנורר מהמשפחה, לשנורר תרומות מקרנות, ובסופו של דבר למכור את הבית ולחיות על יתרת הכסף. כן, גם אם היתרה הזו נשמע לך כמו סכום שיש להתקנא בו. אני לא חושבת שהקביעה שלך, שמיליונים במדינה היו רוצים להיות במצבה של קסטל בלום, היא נכונה. כי אפשר להציג אותה כך: אם הייתם יודעים שתגיעו לגיל זקנה ללא שקל אחד, ללא פנסיה, וללא דירה – וכי כדי להגיע לגיל הזקנה תצטרכו לחיות על אלפי שקלים בחודש – וכי המקצוע שבו אתם טובים, הדבר שבו הצלחתם והשקעתם ובניתם את שמכם, לא יביא לכם הכנסה – אני לא בטוחה בכלל שמיליונים במדינה היו קופצים על המציאה הזו. זוהי מציאות חסרת תוחלת. זו מציאות של שעון חול. וצר לי, דבורית, למרות בלוג התקשורת המאד מצליח שלך, את ממש לא במעמד של קסטל בלום – רק טבעי, בעיני, שלקסטל בלום יגיע יותר משמגיע לך.
במדינות אחרות, סופרת במעמדה של קסטל בלום היתה יושבת עם מיליון וחצי בבנק מבלי למכור דירה, ומבלי לדאוג לפרנסה. וכולם היו חושבים שזה ממש בסדר – כי זה מה שמגיע לאדם כל כך משמעותי בבניין התרבות של המקום והעם. וזה, בעצם, כל הסיפור. ואת מפספסת אותו, כשם שאת מפספסת את ההזדמנות לשם שינוי לפרגן על עבודה עיתונאית נדירה בעומקה – במקום להיתפס לשגיאות כתיב או 'צרות בכותרות'.
אהבתיאהבתי
במדינה אחרת הסופרים המצליחים הם עשירים לא בגלל שהמדינה נותנת להם הטבות, אלא בגלל שהקהל הפוטנציאלי שלהם הוא פי כמה וכמה יותר גדול מזה שבישראל , בהתאם ליחס בין גודל האוכלוסיות של שתי המדינות .
אהבתיאהבתי
מה זה 'במעמדה'? קודם כל, ברמה האקזיסטנציאליסטית, הפשוטה ביותר, אדם צריך לקיים את עצמו, אם הוא בריא וכשיר לכך. לאורך כל ההיסטוריה האנושית, אמנים ויוצרים בכל תחומי היצירה התקשו להתמסר ליצירתם באופן בלעדי ולהתפרנס ממנה. או שעבדו בעבודה נוספת שקיימה אותם, או שהיו להם פטרונים עשירים. זו לא בושה ליוצר גם לעבוד, אם בתחום המשיק לתחומו או אם בתחום אחר לגמרי שלא יגזול את מחשבותיו. גם במדינות כמו ארה"ב, אני בטוחה שסופרים מצוינים, ליודעי ח"ן בלבד, לא מיינסטרים, שספריהם אינם רבי מכר, לא יושבים על ערימות כסף ו'נאלצים' לעבוד לפרנסתם, למשל בהוראה. וכן, אני לא יודעת איפה את חיה, אבל מיליון וחצי זה הרבה כסף בנקודת זמן מסוימת לאנשים בריאים, ברוך השם, שיש להם עוד תוחלת לעבוד ולהרוויח כסף בעתיד. בכל מקרה לא עילה לפשוט יד.
אהבתיאהבתי
אגב, קראתי עכשיו את הכתבה ומה שהמרואיינת צריכה הוא לא יועץ השקעות טוב אלא פסיכיאטר מצוין (יש לי המלצות), כיוון שהיא מבולבלת לגמרי. כל החזרות על כך ש – הרי אני אשה ואתם יודעים מה אשה עושה כדי להשיג כסף – מעידות, כמו כל השאר הראיון – על ערעור-מה. המחשבה שמיליון וחצי 'עלובים' מפרידים בינה לבין מותה 'בחוסר כל' הוא עוד פן של חוסר הקשר שלה למציאות.
אהבתיאהבתי
מיא, הגם שאני מסכים עם דבריך בתגובה הראשונה, הרי שביחס לדברים של קסטל בלום בראיון את מתעלמת מהמימד הקסטל בלומי שלהם, כלומר, אנחנו יודעים שהשטויות האלה זה חלק ממי שהיא, עם ההצחקות וההברקות, ואגב, גם לגולדן היא כל הזמן אומרת שיירגע כבר שהיא בסדר, כשהיא רואה שהוא לוקח אותה קשה.
פשוט עשו כאן כזה ביג פאקינג דיל מהכתבה ההיא אז על דוד אבידן, סו וואט? כאילו אף פעם לא ראינו מסומם בחיים שלנו וכאילו כל שירי הזונות שלו זה איזה משהו שההיסטוריה של עם ישראל לא היתה שורדת בלעדיו. אז גולדן ממנף את זה וטוחן בשכל כאילו עוד דקה היא קופצת ממרפסת הוילה בתל ברוך.
ואי הוא תקע שם את ה"בדידות", כשסך הכל יש לה שני ילדים, אחת בתאילנד ואחד חוזר כל סופ"ש הביתה מהצבא, והיא גרושה, ומספרת שם על חברות שלה וחברים שלה ואמא שלה, מה בדידות? על איזה בדידות הוא מדבר? זה שאין לה זיון קבוע?
אהבתיאהבתי
קצת טו מאץ' אינפורמיישן, נהר.
האם תיידע אותנו גם כשהיא תמצא זיון קבוע?
אהבתיאהבתי
אם קוראי מעריב יכולים לעמוד באינפורמיישן (זה שם), אני בטוח שגם קוראי הבלוג יועלו לו.
ולענייננו, גולדן מנסה לרכב על אותו סקופ עתיק מערוץ 1, עם המחזות הקשים של דוד אבידן סרוח בדירתו, מוקף בלאגן ומלהג שטויות. לאחר אותה כתבה הוקמה קרן למען סופרים במצוקה, שאני מכיר אישית מישהו שגם פנה אליהם וקיבל חבילה, כשבאותו זמן היה לו חשבון חיסכון של כמה מאות אלפי שקלים.
זה בעיה, כל הסיפור הזה.
כי מצד אחד, לו אק"ב אכן היתה במצוקה כלכלית, הייתי מאוד רוצה שהמדינה תתמוך בה, כפי שאני רוצה שהמדינה תתמוך בכל אדם שנמצא במצוקה כלכלית.
אבל זה שקר. היא פאקינג מיליונרית שאוהבת לבזבז, ואני יכול להבין אותה, מיליון וחצי זה כלום בשבילה, היא כבר רואה איך היא מפרקת את זה תוך שנתיים וחצי.
זה דבר אחד.
והבדידות, זה כבר סחטנות רגשית פר אקסלנס. כי שוב, עולה תמונתו של אבידן בבדידותו, וזה אחד שהיה גבר-גבר והצלם עם בלונדיניות. ומוזכרת גם רביקוביץ', שאני יודע שהיא היתה די בודדה בעשורים האחרונים לחייה, וכל אלה אין להם דבר וחצי דבר עם הדמות של המרואיינת בכתבה, שהיא לו בודדה, לא ענייה, לא מסכנה, לא בסכנת הכחדה. זה הכל שקר.
אהבתיאהבתי
לא, שם.
אהבתיאהבתי
בזה אני מסכים איתך נהר
אהבתיאהבתי
יותר תעלת ביוב מנהר..
אהבתיאהבתי
אני מבינה נהר, שבדידות אצלך מסתכמת בחיי אישות – כסדרם או לא. גם זוגיות אתה מסכם כך? זיון פעמיים-שלוש בשבוע? מקסים. לדידך, אדם לא יכול להיות בודד כשיש לו ילדים ואמא. אולי חסר לו זיון קבוע, וזה תכלס כל הסיפור ב"זוגיות".
אהבתיאהבתי
כנראה שלבירנית החביבה לא חסר כסף, אם היא חושבת שמיליון וחצי זה לא סחורה. אנשים עשירים לא מסוגלים להבין איך זה כשבאמת אין כסף.
אני נוטה להסכים עם תיאוריית ההתחרפנות הקלה של קסטל-בלום, אבל עדיין חושד שהיא פשוט אוספת חומרים לספר הבא
אהבתיאהבתי
לא להתבלבל, כסף עדיין לא מילה גסה – אם לא נלקח בדרכים מפוקפקות.
אהבתיאהבתי
מהיכרות מסוימת עם השוק ה"חופשי", כסף זו אכן מילה גסה
אהבתיאהבתי
אם כך, עיסקאות ברטר כמו נוצרו בשבילך.
אהבתיאהבתי
בארטר זה אחלה
אהבתיאהבתי
מיא נעשו פה כל מיני אבחנות פסיכולוגיות על פי ראיון. בעייתי, במיוחד כשמדובר בקסטל בלום.
היא כותבת מתראיינת נותנת לדמויתיה תכונות אופי של בורדר ליין. היא תארה את עצמה כבורדר ליין, אז כנראה שהיא לא.
אולי תסמונת הברון מינכאוזן באמצעות שליח(גולדן), אך זה היה כבר בדולי סיטי.
היא בעיקר לא אוהבת לשעמם את עצמה בראיונות. מעט חרדה כלכלית לעתיד, אך בהחלט מאשימה גם את עצמה.
שכחתי כבר ממה צריך להזדזע, אז אני לא. זה הפסיכיאטר ההוא?
אהבתיאהבתי
כמובן. ד"ר אילן רבינוביץ' מיישר אותה בשנייה. אצלו היא גם אולי תוכל למצוא אמפטיה לעוניה המופלג כבעלת מיליון וחצי בלבד.
אהבתיאהבתי
בירנית, יופי של תגובה.
ולאורי, כמי שצוטט כאן כאורים ותומים בנושא השקעות, עדיין לא ענית על השאלה איך מוציאים ריבית של 5000 ש"ח ממליון.
אהבתיאהבתי
היא נאלצה למכור את ביתה כי היא נקלעה לחובות. אולי אם הייתה מכלכלת את צעדיה בתבונה כשהיו לה הכנסות, חוסכת או משקיעה בנדל"ן או בזהב או לא יודעת במה, היום לא הייתה נשארת בלי כלום. כנ"ל לגבי פנסיה וקופת גמל וכל זה. אלפי עצמאים במדינה דואגים בעצמם להפריש כספים שיהיו להם לעת זקנה. היא אמנם סופרת (נהדרת, גם בעיניי היא הסופר/ת מספר 1 במדינה) אבל רבאק! את בן אדם מבוגר, תדאגי לעתידך. במדינות אחרות אנשים כמו אק"ב או אריק אינשטין היו מולטימיליונרים אבל אנחנו חיים במדינת ישראל. וכאן, לשבת על מיליון וחצי בבנק זה להיות אדם אמיד.
ודווקא דבורית כן מפרגנת לעבודה של גולדן, למשל במילים האלה:
"…והשיחה שגולדן מנהל איתה אינטליגנטית ומעידה על בקיאות בחומר, ויש בה גם את מימד הקורא והמראיין המעריץ, אבל בטוב טעם."
אהבתיאהבתי
אכן בירנית,
1.מעריכה מאוד את הכתבה אותה קראתי בשקיקה, ככתוב בפוסט:
2. שונאת שעושים עלי מניפולציות. ומעריב בכוח ניסה לשכנע אותי (ואת האומה כולה) שאק"ב היא מקרה סעד. שקר.
3. חושבת שהפרסום יום לפני הכרזת השופטים בפרס ספיר הוא מעשה מגונה בלשון המעטה.
4. לא משווה את עצמי אליה בשום אופן. נכון, רוצה מיליון וחצי. אז רוצה, אז מה?
5. כל אדם עצמאי צריך לדאוג לפנסיה לעצמו. גם אני דואגת לפנסיה לעצמי.
6. חוששת שאין לך מושג על מצבם הכלכלי של החיים בישראל.
7. שונאת לחזור על עצמי, ולכן לא אחזור על הפוסט בתגובה.
8. אם בעיניך הכל נכון ומדויק בכתבה ובמסגור שלה – מצוין. מצטערת שלא שכנעתי אותך.
אהבתיאהבתי
דבורית, רק פרט אחד כן צריך לתקן: אורלי קסטל-בלום אכן היתה בת 50 בעת הריאיון. היום, ב-26.11.11, היא בת 51.
אהבתיאהבתי
HAPPY BIRTHDAY שלא תדעי מחסור!
אהבתיאהבתי
מתנת יומולדת משי גולדן, פרס "ספיר" לא תקבלי, כנראה, HAPPY BIRTHDAY 2 U
אהבתיאהבתי
מבולבל – התבלבלת. התחלת לצטט אותי.
אהבתיאהבתי
בירנית, התגובה המושקעת שלך נפסלת כמעט מיד בגלל הגילוי הנאות שלך. תחקיר מקיף? בחייאת, דבורית הביאה כאן השוואות בין השאלות ההזויות שלו שמתאימות את עצמן לכיוון אליו הוא רוצה לקחת את הכתבה שלו ובמקרה יותר חמור – סותרות את עצמן על גבי אותה כתבה. נוח לו לכוון אותה לעוני כשצריך ונוח לו כשלא. המשיכי להעריץ את האדמה עליה הוא דורך ופטרי אותנו מהתגובות המוטות שלך שרק מוציאות אותך רע כשאת לוקחת את הצד שלו.
אהבתיאהבתי
לעניין איכותו ועומקו של הראיון אינני יכול להתייחס מכיוון שלא קראתי אותו. בעיקרון, מסכים שראיונות איכותיים וארוכים חסרים בעיתונות הישראלית.
לעצם העניין והעובדות עליהן אין מחלוקת –
כן, מיליונים היו מתים להיות במצבה של אק"ב – אפשר להסיק זאת מכל סקר על מצב העוני בישראל. יש בישראל משפחות שלמות – של אנשים העובדים בעבודות כפיים – שמתקיימות מסכום חודשי הקטן מסכום הריבית שהוזכרה כאן, עוד לפני התמלוגים וכו'.
ריבית ממיליון וחצי בבנק, תמלוגים מספריה בארץ ובחו"ל, הרצאות, קורסים, מענקים ופרסים… ועוד לא הוזכרה כאן האפשרות של ספרים נוספים. קבצנית?
פנסיה? אילולא הייתה בוחרת לחיות באחד האזורים היקרים בארץ, הייתה יכולה להפריש אלפי שקלים(!) בחודש לעתיד רק משכר הדירה.
ושאלה אחת שטרם ראיתי תשובה עליה: כיצד הגיעה אק"ב לחוב של מיליון שקל?
במדינות אחרות דבורית הייתה מרוויחה כמו אריאנה… 😈
אהבתיאהבתי
אהבתי את האריאנה. תראו איזה בלוג יפה יצא כאן ותוק בקים בלי טרולים והרבה
נימוס ומחשבות מעוררות מחשבות. גליוי לא נאות לא, בכלל לא, איני מהברנזה,
לא מכיר את בעלת הבית לא פגשתי לא ראיתי ( אולי כן אבל לא יכולתי לדעת)
לעניין עצמו יצא יופי של בלוג.
אהבתיאהבתי
אריאנה מלמד?
אהבתיאהבתי
היא אומרת שלשמור על האינטגריטי שלה עולה המון כסף.
אהבתיאהבתי
גם אני כישרון. ויש לי שלושה ילדים. ואני עצמאי. ומגיל 26 אני חוסך לפנסיה. אגב, מחצי יום בשבוע כמרצה בבצלאל הרווחתי כאלפיים שח בחודש. כבר יותר מהריבית התיאורטית שלה. זה שהיא סופרת מעולה לא צריך לפטור אותה לדאוג לעתידה. בגיל 50 היא היתה יכולה להיות הרבה יותר מסודרת אילו הפקידה כמה מאות שקלים לחודש מגיל צעיר. קבצנית? זבשך. העולם מלא באנשים מבוגרים חסרי אחריות. הייתי מסתכל עליה אחרת לגמרי אילו היה מדובר בהשקעה שירדה לטמיון או ביש מזל. אבל כמו חלק ממובילי המחאה היא כנראה לא מבינה שעצם זה שהיא מה שהיא לא פוטר אותה מלחסוך ולהתפרנס כמו כולם. ואין לי ספק שהיא יכולה.
אהבתיאהבתי
כמה מאות מילים בלי להגיד כלום, זה גובל באמנות.
ֿ
לא משנה כמה תשכנעי את עצמך, בירנית, המסקנות הן כדלקמן:
-שי אכן כותב ומראיין מעולה, מה הקשר, לא על זה הביקורת
-מעריב ניצל חלקים בכתבה כדי ליצור מצג שווא שקרי לחלוטין שמדובר בסופרת רעבה ללחם במצב נתמך לחלוטין. היא לא. יש לה מלא כסף, תודה לאל, ויעבור לה הדיכאון עוד 187 פעם ובדרך היא תתפרנס לא מעט, אפשר להירגע. התמונה שיצר מעריב – כולל לפי תגובתה של קסטל בלום כמצוין בפוסט – היא שקר פשוט מכוון. לא רשלנות, לא עיוות קל של המציאות – פשוט שקר פינוקיו מתוכנן, מופק ומכוון במצח נחושה.
הניסיון שלך למצוא קו דמיוני ומגוחך בין האמת לשקר הוא בדיחה. אין עוני, אין דלות, אין קבצנית, אין נתמכת, ו-ודאי שאין, כפי שאת מעזה לטעון – שסיבת הראיון הוא להתריע על מצב הסופרים ב"מצבה" (הלא קיים!).
תנוחי, בקיצור.
אהבתיאהבתי
בירנית, אני לא יודע איפה את גדלת, אבל במדינת ישראל רוב האנשים מגיעים לגיל חמישים כשאין להם 1.5 מיליון שקל בחשבון הבנק. לרוב האנשים בגיל הזה יש משכנתא על הדירה שלהם, וזה אם יש להם מזל ויש להם משפחה שתמכה בהם ונתנה להם את הסכום הראשוני. ובלי קשר, למה ששי גולדן עשה קוראים גרפומניה. הראיון הזה היה מוצלח לא פחות גם על ארבעה עמודים, אבל כשאתה סגן עורך העיתון אין אף אחד שיגיד לך חבוב – נסחפת.
אהבתיאהבתי
הראיון עם קסטל בלום, אותו צלחתי במלואו, מכיל חזרה (לא הזרה) על אותן שאלות שוב שוב, וקבלת אותן תשובות, כשהנוסח משתנה מעט בכל פעם.
מתוכן התגובה שלך ניכר שמעולם לא קראת ספר של קסטל בלום. כמי שקרא את רוב ספריה, ומחבב אותה עד מאוד (וגם מכיר אותה), אני יכול לגלות לך בסוד שככה היא מדברת כל הזמן, והדברים בראיון זהים להלך הרוח של דמויותיה הספרותיות.
סך הכל יש כאן שתי דמויות שחברו להן יחדיו, כל אחת מסיבותיה, קסטל בלום עם הגלאם לתהליכיה הפנימיים, גולדן עם הוונאבי שלו, ושניהם יחדיו עם הדרמה קווין שלהם. המטרה של קסטל בלום היא הג'ק פוט של פרס ספיר, ואפשר בהחלט להבין למה היא לא עובדת. כשכל כמה דקות נופלת איזה חבילה. המטרה של גולדן היא ליצור כותרות. בשביל זה משלמים לו.
הישג עיתונאי? לא, זה לא. צאי מהסרט, לא כל בליל הגיגים על פני עשרה עמודים הוא הישג עיתונאי.
לפני כשנה, עת יצא חיי חורף, סיפרה קסטל בלום על רצונה לעבור לאחד המושבים במישור החוף, לבית עם גינה, אולי כמה דונמים, משק. אבל יקר, אמרה. גם אז סיפרה על חיפושיה ביד 2. ועכשיו האקדח. נו שויין.
ֿ
ועוד דבר. אני לא אהיה סלחן כדבורית, ואני אציב מולך מראה.
את כותבת:
"וצר לי, דבורית, למרות בלוג התקשורת המאד מצליח שלך, את ממש לא במעמד של קסטל בלום – רק טבעי, בעיני, שלקסטל בלום יגיע יותר משמגיע לך."
דבורית אינה סופרת, ולכן אין כאן מקום להשוואה. את יכולה להשוות את הבלוג של דבורית לבלוג תקשורת אחר, לו היה כזה בעברית.
אצלך דבורית נמצאת במעמד מסויים, נמוך מזה של קסטל בלום, וזה מעלה תהיה ביחס לכל העניין המעמדי בעינייך, ובכלל, היחס שלך לאנשים.
אהבתיאהבתי
דבורית ציינה את האיכויות של הראיון. ההיתפסות לעניין הכספי נובעת מההבלטה של נושא זה והקדימון השמניפולטיבי שהופץ יום לפנישהועדה קבעה את הניכנסים לרשימה המקוצרת. קראתי ק מה שפורסם בNRG וחשתי סלידה ממה שקראתי. אם יעלו את שאר הראיון לאינטרנט אקרא אותו שם אך בשום פנים ואופן לא אקנה את העיתון.
אהבתיאהבתי
בירנית, חצי-מסכימה איתך. הכתבה אכן מעניינת (וגם V שיבחה את כישרונו העיתונאי של גולדן והביעה את הנאתה מקריאת זרם התודעה של קסטל-בלום), וקסטל-בלום אכן מתקשה להתפרנס, ואם לא יחול שינוי היא תהיה חסרת כל בעוד עשור. אבל גם נעשתה כאן מניפולציה והטעיה. גולדן שב ומביע בשאלותיו את דאגתו העמוקה, מסביר שוב ושוב לקסטל-בלום ולקוראים את רוע מצבה, מזדעזע מפרטים כלכליים נטולי עוקץ (למשל מכך שקיבלה כמקדמה על ספרה הבא "רק" ארבעים-אלף שקל). בעוד שבפועל, מצבה הכלכלי אינו בתחתית התחתיות, ולא מדובר במקרה שבו נדרשת התערבות דחופה ומיידית. מצד שני, גם לא צריך לחכות עד שקסטל-בלום תגיע למצב עלוב. כלומר, המניפולציה וההטעיה המסוימת אכן נועדו לעורר ולהבהיל לפני שהדברים באמת יידרדרו.
אהבתיאהבתי
זה שכותבים ים של מילים לא הופך את הכתיבה ליצירת אמנות. זה נכון לגבי גולדן, וגם לגבי פרקליטתו המסורה. עם כל הכבוד, לרוב הגדול של אזרחי ישראל אין מיליון וחצי בבנק, ועם כל הכבוד, גם לאינסטלטורים (נניח) יש זכות לקבל את אותם תנאים.
גם אני רוצה לחיות בשכונה עשירה בצפון תל אביב בבית עם אדמה, אבל אין לי כסף לכך, אז אני מסתפק בפרדס חנה – ועובד. אני לא מוצא שום עילה לכך שסופרת, מוכשרת ככל שתהיה, תקבל מימון מהמדינה (כלומר ממני ומהשכנים שלי) כדי שהיא תחייה בין עשירים. אין שום הצדקה לכך.
זה בסדר לתמוך בסופרים, אבל לא בנוכלים: ומי שיש לה מיליון וחצי בבנק והיא מציגה את עצמה כקבצנית – לא שונה מאותו אחד שלפני כמה שבועות נחשף בכלבוטק ומארגן התרמות לכאילו-מסכנים.
אגב, במיליון וחצי אפשר אפילו לקנות וילה נחמדה על אדמה אם יוצאים מהמרכז (בפרדס חנה, למשל). אבל מי שרוצה לשלם 7.5 אלף ש"ח לחודש, שלא יבקש עזרה.
ומעריב? נו, זה שהעיתון הזה עדיין קיים זה כבר הישג יפה. לא צריך לדרוש יותר.
אהבתיאהבתי
גילוי נאות לבירנית, אני לא סופרת, לא עיתונאית, לא משדרת ברדיו, לא בטלוויזיה, לא מוכרת עיתונים או ספרים, וכל זה פוסל אותי מלהגיב לדברי חברה של שי גולדן. מה שהרגיז אותי ביום רביעי היה ראיון שנתן שי גולדן לירון דקל ברשת ב' ובו הוא שקר והוליך אותי ואת המאזינים שולל וספר על חובות של מליון שקל ואיומים בהתאבדות ושאר צרות וירקות, וכל זה יום לפני החלטת ועדת הפרס ויומיים לפני הופעת העיתון שלו שבו הוא בכלל סותר את הענין הזה ומגלה שיש לה מליון וחצי בבנק. זה מה שמרגיז אותי ופוסל אותי מלקרוא את הראיון שלו ולהתעניין במצבה הנפשי, הפיננסי, האינטלקטואלי של אק"ב.
אהבתיאהבתי
הגם שאורלי קסטל-בלום אינה נופלת להגדרה של "מסכנה", אני מסכימה עם בירנית גורן שהביקורת כאן חמוצה. וכן, מצב שבו סופר – מוביל – סופר שמוכר את ספריו, לא עוד אחד שהוציא ספר – לא יכול לחיות מתמלוגי ספריו – הוא מצב שיש מה להתלונן עליו. ולאבד את ביתך – כן, זה טרגי, דבורית. גם לי אין בית, גם אני גרה בשכירות, ובכל זאת אני יכולה לראות את הטרגדיה שבכך.
ברור שהסופרת אינה כלכלנית מזהירה, וברור שהיא גם לא מסכנה, וברור שמצבה הנפשי מעורר תהיות. (וברור שאם יש לה בעיה כלכלית, היא לא צריכה לשכר דירה ב-7500 שקל לחודש).
אבל כן, לגיטימי לגמרי לצפות להתקיים מפרי עמלך. היא לא עוד גרפומנית תורנית שהוציאה ספר צדדי בהוצאה צדדית ומתלוננת עכשיו על הפרנסה מה"אמנות" שלה.
אהבתיאהבתי
מאחר ותורתה אומנותה, ואיש לא מצפה שתהיה קופאית בסופרפארם או טלפנית. לו שאלה לדעתי הייתי מיעצת לה לפנות למשרדו של רם אורןולהפוך לעוד לקוחה מרוצה שלו.אם על כל ספר איכותי תכתוב קסטל בלום את "פתוי" תוכל לשכור בית בכ. שמריהו.
אהבתיאהבתי
המסקנה המתבקשת מהכתבה, צריכה לדעתי להרחיק לכת, מהפישפוש בארנקה של א.ק.ב. ומהקוטראיי שלה. (מוצדק או לא ). מספיק להסתכל בכיתות הריקות של לימודי הספרות ומדעי הרוח בכלל באוניברסיטאות, או רחוק מזה, בתכנית הלימודים ה"עצובה" ובמורים המשמימים לספרות בתיכונים. ואם רוצים למנוע שסופרים יגיעו לפת לחם – את זה יש לשפר תחילה. יש להשקיע תקציבים, לקדם ולתת לספרות ולתרבות חשיבות זהה לזו שנותנים לשיעורי המתמטיקה והמדעים בתכניות הלימודים. צריך להטמיע את הרעיון שתרבות וספרות חשובים לא פחות מעשיית הון בבורסה. אז אנשים יסכימו לרכוש ספרים במחירם המלא ואז, המעוניינים בכך, ישלמו הון הולם לסופרים על הרצאות וסדנאות ומאמרי דעה פרי עטם ועוד. ובאשר למתלוננים, שהם רוצים יותר , כאלה יהיו תמיד.
אהבתיאהבתי
באונ' בן גוריון, הרבה סטודנטים לומדים ספרות במסלולים השונים.
אהבתיאהבתי
גולדן בתגובה ב"מייבשים את הביצה" (102FM)
1. מכרה את כל רכושה – ומצבה הכלכלי אכן קשה.
2. למה לבטל את כל העבודה העיתונאית הקשה שעשיתי – ולהיתפס לפרט אחד.
אהבתיאהבתי
כשהפרט הזה שזור לכל אורך הכתבה, בכותרותיה ובכתבות הקידום העצמי הבומבסטיות – זה לא חצ'קון, זה נמק.
ולדבורית – פוסט מצוין. כן ירבו. מעניין יותר מסקירה יומית מרפרפת (ולא שיש בה פגם)
אהבתיאהבתי
שאלה לאורי.
אפשר לדעת באיזו תכנית חיסכון ניתן לקבל ריבית של 5000 ש"ח ממיליון ש"ח?
אתה יודע מהי הריבית היום או סתם כתבת שטויות כי התחשק לך?
אהבתיאהבתי
מחזק את השאלה. אני את מעותיי הדלות מנסה מאז ומעולם להשקיע סולידית באפיקים הכי רווחיים שאני יכול למצוא. זה לא שונה מהותית, אגב, גם כשמדובר בסכום של מיליון שקל. תכניות החיסכון נעות סביב ריביות של שני אחוז לשנה מה שיעניק לגברת סכום של פחות מאלפיים שח לחודש. רק אם מעלים את הסיכון אפשר להעלות את הרווחים אבל אין גרנטי מוחלט. גם אם מוצאים איזו קרן נאמנות שווה, אף אחד לא מבטיח לך ריבית גבוהה. זאת למרות שהיסטורית, מי שמשקיע לאורך זמן קוצר רווחים סטטי תט
אהבתיאהבתי
אם סכום החיסכון הוא 1.5 מליון, ניתן להשתמש בנוסחת PMT ולהניח 30 שנות חיים (30*12) ומניחים שהכסף יאזל לחלוטין עד שתגיע לגיל 81 (היא כעת בת 51) אפשר להתוות כמה נתיבי השקעה:
א. אק"ב אינה משקיעה את הכסף כלל אלא מושכת סכום חודשי במשך 30 שנה, עד שהכסף אוזל. במקרה כזה יהיו לה 4,166 שקל לחודש, עד שהכסף יאזל.
ב. אק"ב משקיעה את הכסף בריבית מזערית של 2 אחוז לשנה, ובמשך 30 שנה מקבלת סכום של 5,544 שקל לחודש, עד שהכסף אוזל.
ג. אק"ב משקיעה את הכסף בריבית סבירה של 3.5 אחוז לשנה, ובמשך 30 שנה מקבלת סכום של 6,735 שקל לחודש, עד שהכסף אוזל.
אני לא יודע באילו תוכניות חסכון אתם משקיעים, אבל אני מניח שאתם מניחים שהיא אמורה לחיות רק מהריבית, ולא מהקרן. אם היא תלך לבנק דיסקונט, לדוגמה, ותשקיע בפיקדון שקל-מדד לשלוש שנים תקבל ריבית של 8 אחוז לשלוש שנים ועוד הצמדה, שזה 2.6 אחוז ועוד הצמדה. תנאים דומים אפשר לקבל גם בבנקים אחרים, במיוחד אם הסכום המופקד הוא מרבע מליון ומעלה.
אהבתיאהבתי
א. ללא נתונים אישיים. אני מניח שסיכויה של אישה בת 51 כיום להגיע לעבור את גיל 81 הוא מעל 60%.
ב. ללא הצמדה הסכום החודשי ישחק ריאלית במחצית. ובכל מקרה הנסיון מראה שההוצאות עולות עפ"י עליית השכר הממוצע.
ג. שכחת מס על הריבית. מצד שני שכחת קצבת זקנה.
ד. הצגת תוכנית חיסכון, ללא משיכה חודשית. הצורך להשאיר כסף נזיל מוריד את רווחי הריבית. בכל מקרה עפ"י נסיון העבר, הסכום החודשי לא יספיק ותאלץ לנגוס בקרן.
ה. סופרים הם לא משקיעים ראציונאלים, לא שכלכלנים כן, אבל סופרים ממש לא.
6. הבטחת 6%.
אהבתיאהבתי
א. הסיכוי של אישה בת 51 היום להגיע ל-81 הוא פחות מ-50 אחוז. 82 שנים זו תוחלת החיים של מי שנולדת היום.
ב. ההנחה היסודית הייתה שהיא 'תאכל' את הסכום כולו, כך שאין מקום לקינה על כרסום הקרן. אם רוצים לאבטחה טוב יותר, אפשר להניח שהסכום צריך להספיק עד גיל 85.
ג. לא שכחתי את זה או את זה – חישבתי את התמורה מחסכון של 1.5 מליון ותו לא.
ד. אפשר לסגור את כל הכסף בתוכניות לשנה, שנה וחצי, שנתיים, שלוש, וכו', ולנהל את זה בצורה מתגלגלת.
ה. אני לא יכול לפתור את בעיית ההשקעה המטופשת… גדול עלינו.
וכדי לפתור את התעלומה אחת ולתמיד, נגיד שהיא מחליטה להפקיד את גורלה בידיו האמונות למחצה של בנק לאומי ומחלקת את הכסף בשיטת העז הספרותית:
60 אלף שקל היא לוקחת על המקום, כדי שיהיו לה 5,000 שקל בחודש.
את שאר הכסף היא מחלקת ל-750 אלף אותם היא מפקידה בתוכנית חסכון.
את כל השאר היא מפקידה בתוכנית חסכון שנתית בריבית של 0.85 אחוז (וכשהסכום יורד, 0.75 אחוז ו-0.6 אחוז לשנה). התוכנית צמודה בכל מקרה.
אחרי שלושים שנה של משיכה (צמודה) של 5000 שקל לחודש יישארו לה ביד 22,933 שקל. בנקודה זו היא תוכל לקחת חצי מהסכום ולקנות בו חלבה אורגנית, ובחצי השני לקנות שלוש עזים ולהיזון על חלבן עד בוא משיח צדקנו ובהתחשב בצדיקותה היתרה, אין כל ספק כי זה יחיש פעמיו אלינו מלווה בנגינת שליש וצלצל.
אהבתיאהבתי
זה נורא קטע יהודי לנסות להצטייר מסכן גם כשאתה לא. אצל כל בנאדם נורמלי הרי הגאווה הבסיסית גורמת לנסות להצטייר יותר 'שווה' ממה שהוא באמת, ורק באומה שלנו, החזקה בתרבות השנור והבכי, אנשים מתנאים במסכנותם (הלא קיימת במקרה זה) ועונדים אותה כמדליה.
אהבתיאהבתי
התקרבנות היא עוד שיטה להשגת הכרה והטבות שעובדת לא רע בקרב המתנחלים והמזרחים. צריך להזהר לא לחצות את הגבול כדי לא להפוך את הקערה על פיה.
אהבתיאהבתי
והשיטה עובדת עוד יותר טוב בקרב עיתונאים מושתקים, מנהלי עמותות נתמכות ושאר קוזקים נגזלים.
אהבתיאהבתי
זה נורא קטע אנטישמי וגזעני לומר כאלה דברים על יהודים.
אהבתיאהבתי
כבר שלום עליכם עלה על זה ב'אשריי יתום אני'. זכויות יוצרים שלו.
אהבתיאהבתי
עיתוי לא מקרי.
אהבתיאהבתי
צריכים לבטל השנה את פרס ספיר
תודה V על הפוסט הזה חשוב מאוד.
אהבתיאהבתי
זה ממש יפה שמעריב התחיל לייצג בבת אחת הן את הספרות והן את והקבצנות. אבל אני לא הייתי ממהר להפיל את כל כובד התיק על עורך המוסף או העיתון – הספרות העברית ונציגיה עסוקים בשנים האחרונות בטענות נמרצות אודות קבצנותם – אודות המבצעים הקסחיסטים של הדואופול – שמותירים בקושי שקל מספר לסופר. ואם הם נפלו כברי בשל היישר לחיקו של עיתון מבית האחזקות של איי.די.בי. פאר המשק הישראלי, אלוף האחזקות בקרדיט סוויס בישראל, זה רק יכול לעורר חיוך בנוסח גמדוני בית חביבים מבית היוצר של ג'יי קיי רולינג.
הספרות ונציגיה עלי אדמות היו צריכים להלחם על מקומה של הספרות – בתקשורת למשל, ללחוץ על כינונן של תוכניות שעוסקות בספרות (שנעלמו ללא הסבר) או בספרים חדשים וגם ישנים בטלויזיה וברדיו, אולי אפילו ללחוץ על הקמת ערוץ מיוחד בכבלים ובלווין (לקבלה ולעוד כמה רבנים יש כזה…) שיעסוק אך ורק בספרות – או בספרים, במקום זאת היא משפילה מבט ופושטת יד. יש סיבות טובות מאוד להחלשותו של המדיום הספרותי ולא בטוח שהוא יוכל אי פעם לחזור לימי גדולתו, מה שבטוח זה שאת הצורך לקרוא שוב ושוב את הסיפור או הקיום האנושי לא ניתן להעלים וגם לא להחליף לאורך זמן בסדרות ריאלטי או בסטוטסים קורעי לב בפייסבוק.
בקיצור – כדי להתחבב מחדש על הבריות כולן (ולא רק על קבוצות הגיל של מוטקה) על הספרות לעשות מעשה ולהביא את מיטבה ואת מיטב פטרוניה אל מרכז הדיון הציבורי ולא לשכוח שיש לה גם יעוד ותפקיד מעבר לעיסוק בהימורים על רב המכר הבא, זו הדרך היחידה שתאפשר להם גם לפגוש מעט מזומנים בעתיד הנראה לעין.
אהבתיאהבתי
אלי, אלילתי למה הכזבתני?
אהבתיאהבתי
דבורית, מתחשק לי לחבק אותך (אל תיבהלי, אני לא יודעת איפה את גרה…). אני כל-כך אוהבת את אק"ב. הייתכן שהיא באמת חושבת שהיא ענייה מרודה? שזו תפיסת המציאות שלה? נשמע שהיא בדיכאון קיומי (שהתפרץ ממש לפני שנבחרים המועמדים לפרס ספיר). וואו, מוזר מאוד.
אהבתיאהבתי
מדהים אותי כל פעם מחדש איך שעוד אחד מהישורונים האלה שגדלו ושמנו ובעטו, אוטומטית עולה להם השתן בראש והם חושבים שאפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן. ראה הראיון המתנשא של גולדן בגלובס מיד כשהפך למרוויח 60 אלף שח בחודש כסגן עורך העיתון, וראה את הראיון הזה שבו לחלוטין כתוב בכותרת "אני חושב שאתם מטומטמים אז תנו לעבוד עליכם קצת".
(***)
קיבלתי פה איזה מבצע של 012 לעשות מנוי בהנחה למעריב וחשבתי שהנה באמת, זה נהיה עיתון רציני ופחות צהבהב וסנסציוני מאחיו הגדול והדוחה. מיותר לציין שהראיון הזה ביטל אצלי כל זכר לתכנית הזאת. לא אקרא עיתון שסגן העורך שלו חושב שאני מטומטם. סלמאת גולדן.
אהבתיאהבתי
פוסט מעולה. אכן מרתיח.
אהבתיאהבתי
ראיתי את הראיון בטלויזיה בתוכנית "אנשים" ומשהו הסריח לי בכל הסיפור הזה, ועכשיו אני מבינה מה בדיוק היה שם
כל הכבוד! תודה
אהבתיאהבתי
יום עצוב לעיתונות אבל גם לפרס ספיר. סופרים מופרכים כמו משה סקאל מגיעים שם לגמר אז מה הפלא שקסטל בלום רוצה להשתתף בחגיגה עם מניפולציה מביכה? 150 אלף שקל זה המון המון כסף וכנראה כל הדרכים כשרות להגיע לשם ואם יש עיתון, עורך ועיתונאי שמוכנים לקחת חלק בסיפור ההזוי אז למה לא, אני מכיר אנשים שעשו דברים הרבה יותר גרועים כדי לקבל כמה שקלים. אבל בחיאק רבעק, מיליון וחצי שקלים, ואת גרה בדירת פאר בצפון תל אביב, אין שום גבול לחוצפה?
אהבתיאהבתי
אם אני זוכר נכון גם בפרס ספיר שעבר קניוק בכה בערוץ 8 שעומדים לזרוק אותו מהדירה ושאין לו כסף. בסוף הוא זכה בפרס. הפרס הזה הפך להיות עזרה סוציאלית לסופרים חשובים. מסכנים המתמודדים האחרים כי התחרות בכלל לא הוגנת. איך השופטים עכשיו לא יתנו לה איך איך…
אהבתיאהבתי
מה שגולדן ועורכיו צריכים זה לא פורפורציות. אלא תזכורת:
התעוררנו. ואיפה שלא נוהגים בנו בכבוד והוגנות, אנחנו לא נמצאים.
תשאל את זהבית…
אהבתיאהבתי
יש ציפייה מובנת ובסיסית למדי של בעל מלאכה, להתפרנס ממלאכתו. גם סופרים בכלל זה. הם עובדים קשה אבל לא מתפרנסים. הפער בין הדימוי החברתי-יוקרתי של הסופרים, התשואות וההערכה, לבין יכולת ההשתכרות האמיתית שלהם הוא פער מכאיב, והוא שיוצר את התסכול.
זורה הסופר לרוח אנחתו, וקוצר סופה. מישהו מימן את ביאליק?
אהבתיאהבתי
לא התעצלתי ובדקתי בטאבו על ביתו של ח.נ. ביאליק.ביאליק מימן את ביתו מהכנסות ממהדורה מיוחדת של כתביו. מה שנכון נכון.
אהבתיאהבתי
וואלה. תודה על הבדיקה. השאלה בעצם היא מה הוא עשה לפני כן עד שהלכו והצטברו להם "כל כתביו". חוץ מזה, אל תהרגו אותי, אבל לכתוב שירים או סיפורים קצרים לוקח פחות זמן!
ושאלה מענינת לא פחות: מי מימן את העבודה האדירה שעשה עם רבניצקי בספר האגדה?
אהבתיאהבתי
הדיסלייק נלחץ בטעות- דבורית מתבקשת למחוק. רבניצקי היה הסבא של הגננת שלי-נעמי, ואם זכתה בירושה שמנה- זה לא היה ניכר עליה.
אהבתיאהבתי
לזכרה של נעמי רבניצקי אם כבר העליתי את שמה.
אהבתיאהבתי
איזה רעיון נהדר של איתמר, להקים ספריה של סופרים. תודה על הקישור.
אהבתיאהבתי
יהושע קנז, לפי מה ששמעתי, עבד הרבה שנים כמגיה ב"הארץ", במקביל לכתיבה.
אהבתיאהבתי
משכתב, לא מגיה. ואחר כך עורך בעם עובד
אהבתיאהבתי
לא יודע, היית צריכה להיות שמחה, שתאומתך אינה קבצנית. מבין את התהליך הפסיכוליגי, בזבזה משאבי אמפטיה מוגבלים. קסטל בלום נהגה לפזר חירויות אמנתיות בראיונותיה בעבר. אבל אין ספק, הכי סוביודיצה.
אהבתיאהבתי
אני מאוד שמחה שהיא לא קבצנית. מה קשור?
אל תרמו. מדובר ברמאות.
אהבתיאהבתי
יצירה בדיונית שמעט השתוללה. היפרראליזם אופייני. בדיעבד הרעיון של צירוף הידיעה על הרומן, שהפך לספר, ביום רביעי, משעשע. לא חושב שקסטלגייט היא רמאות העשור, כמו שלא הזדזעתי ביום רביעי.
במחשבה שניה גולדן-גייט שם קליט יותר.
אהבתיאהבתי
אולי זו בכלל מניפולציה חביבה של סופרת שעובדת על ספרה הבא, וגם עלינו?
אהבתיאהבתי
גולדן-גייט, מעולה.
היו כבר כמה הזדמנויות להדביק את השם הזה בעבר, ואני די בטוח שיהיו עוד כאלה בעתיד.
אהבתיאהבתי
את צודקת. אם כי יש לי הערכה לגימיק השיווקי של מעריב. יש סיכוי קלוש שיצמחו להם ביצים
אהבתיאהבתי
טור מעולה. ניתוח מדויק.
אני מעריך את כתיבתה הספרותית של אורלי קסטל בלום וחבל לי מאוד שהיא שיתפה פעולה עם המניפולציה העיתונאית(?) הזו.
כתבה מהסוג הזה עושה נזק לא יתואר לאמינותה של התקשורת, לסופרים ומשוררים טובים אחרים – שבאמת חיים בצמצום ובקושי – ולאורלי קסטל בלום עצמה. חבל. חבל. חבל.
😥
אהבתיאהבתי
Sorry to be a pedant Dvorit, but if Orly was born on any day past 26 November in 1960 she is still 50. So it is quite possible that the age given in the paper is correct. Having born on 20 December I don't feel like counting my next birthday yet either.
אהבתיאהבתי
מסתבר שעוני הוא מושג סובייקטיבי. אם ג'ודי
אינה עשירה – קסטל בלום נמצאת מתחת לקו העוני.
אהבתיאהבתי
פוסט מצוין, ממוקד ונוקב.
כבר אמרתי כמה וכמה פעמים בעבר,
האנשים שיש להם כסף אינם מסוגלים כלל להבין אנשים שבאמת אין להם כסף. האמידים התרגלו לפינוקים.
קסטל בלום כנראה לא מעריכה את המזל העצום שנפל בחלקה.
אני שמח שהיא לא תתאבד בשנתיים הקרובות
אהבתיאהבתי
אם שי גולדן חושב שיש צורך ב-60 אש"ח לחודש כדי להתקיים, הרי שאכן נותרו לקסטל-בלום כשנתיים.
אהבתיאהבתי
שי גולדן לא חושב. לפני כשבוע כתב שהסיבה מדוע ים המלח לא זכה להיות אחד משבעת פלאי עולם נעוצה בשנאה שהעולם רוחש לליברמן. על בסיס אותה חשיבה אני קובע שהגרנד קניון (באריזונה) לא זכה בגלל החצי השני של שם המדינה בה הוא נמצא.
אהבתיאהבתי
גם החצי הראשון לא משהו
אהבתיאהבתי
"ארי" שביט?
אהבתיאהבתי
ענייני גזע, נראה לי
אהבתיאהבתי
לזכות קסטל בלום ייאמר שבבוקר יום רביעי, כשהופיע הטיזר הראשון, היא דיברה טלפונית עם מרוז והבהירה מיד שהמילה קבצנית לא נכונה, היא אמרה משהו כמו "המילה קבצנית אולי נפלטה לי מהפה אבל לא ככה". היא סיפרה שמצבה טוב ושיש לה את המיליון המדובר, במילים אלה. כבר באותו רגע היה לי ברור שמעריב הקצין את הסיפור לטובת כותרות, אם כי הטענה העקרונית נכונה.
אהבתיאהבתי
דנה, בואי נטפל במילה "הקצין", אוקיי?
אהבתיאהבתי
בחיית, ולווט, למה כל הזעם המוסרי הזה. אפשר לעצום את העיניים, ולעשות הזרה לכל הסיפור.
בעבר אהבתי את כתיבתה. כיום אני רואה בה, סופרת בינונית של טריק אחד.
סחטנות רגשית היא תחום פשיעה ותיק של סופרים. הבעיה של קסטל בלום, שהיא קרימנלית לא קוהרנטית. הפשע של גולדן שהוא שותה בצמא את המלל שלה, היא תמיד היתה מרואיינת גרועה.
אהבתיאהבתי
פוסט מעולה. הלוואי עליי להיות קבצן כמו קסטל בלום.
אבל הנקודה לדעתי צריכה להיות אחרת, ועמד עליה אורי רדלר. קסטל בלום, ורבים אחרים, בטוחים שעצם היותך סופר אמור לשחרר אותך מהצורך לעבוד לפרנסתך. עכשיו, זה נחמד שיש קרנות ופרסים ותמיכה מכל מיני יחידים ומוסדות ביצירה, אבל בחייאת, ספר הוא פשוט עוד מוצר. אם אתה לא מרוויח ממנו כמו שאתה מדמיין שאתה אמור להרוויח, לך תעשה גם דברים אחרים. רוב הסופרים הגדולים בהיסטוריה לא חיו מהספרים שלהם. הם עבדו לפרנסתם, או שהייתה להם ירושה או (לעתים נדירות) ספונסר.
אדם שהולך להיות סופר או חוקר תלמוד (כמוני למשל), לא צריך לדרוש מהציבור לממן את הג'וקים שלו. לפעמים צריך לעבוד בעבודות בזויות, אפילו להיות כתב בעיתון אם צריך. אבל בחייאת, אל תהיי קבצנית, גם אם אין לך מיליון וחצי ש"ח בחשבון הבנק.
אהבתיאהבתי
נכון, אבל רק חלקית.
קודם כל, אין לי מושג מה היא מקבלת ממכירת הספרים שלה. אולי יש בעייה במנגנון ההפצה/הפקה של ספרים, שגורמת לכך שסופרים רואים פחות מדי מפירות עמלם? אצל מוזיקאים למשל בשנים האחרונות מקובלת יותר ויותר הפצה ישירה לצרכן (ללא תיווך של חברת תקליטים; או עם תיווך חלקי ומופחת מחיר), מה שכמובן מעלה פוטנציאלית את הרווחים שמגיעים למי שלמעשה יצר את המוזיקה, לעומת עורכת הדין, איש יחסי הציבור והמנכ"לית של שלושתם.
שנית, האקדמיה היא דווקא לא ממש דוגמה טובה. אם היית צריך לעשות מחקר בתלמוד במחיר הריאלי שעולים לימודים כאלה – שום כתיבה בעיתון לא הייתה מסייעת למצבך הכלכלי. אולי תרומת שתי הכליות. האקדמיה מסובסדת קשות אפילו כיום (ואפילו במדינות לחלוטין קפיטליסטיות כמו ארה"ב), עם הדיכוי המאסיבי של מדעי הרוח והחברה.
אהבתיאהבתי
יש סיבה לכך שרוב הסופרים לא מוכרים ומפיצים באופן עצמאי. זה פשוט לא שווה להם. ביזנס נטו. זאת אומרת שהתמלוגים המופקעים המשולמים למו"לים אכן נכונים כלכלית.
אהבתיאהבתי
הלל, "התמלוגים המופקעים המשולמים למו"לים"? רחוק מהמציאות. שכר הסופרים נמוך כי הוא נגזר מהתקבול של המו"ל, כלומר ממה שהרשת מואילה לתת לו על כל עותק שנמכר. כשההוצאה מקבלת 16 שקלים לעותק (אחרי שגם המפיץ גזר את חלקו), ואמורה איכשהו לא לפשוט רגל, לסופר נותר מעט מאוד. הבעיה נעוצה בכוח המוחלט של הרשתות, ששולטות על השוק ומכתיבות את התנאים.
אהבתיאהבתי
טעטת קטנה, התכניות לתואר שני בכתיבה דווקא פורחות.
אהבתיאהבתי
צריך להיות טעות.
אהבתיאהבתי
הלל, רדלר, הבעיה שאלה שמבינים את זה, הם הסופרים הגרועים, גרישמים למינהם. אוביקטיביזם לא יוצר ספרות טובה. איין ראנד הוכיחה את זה באריכות.
אהבתיאהבתי
אם יורשה לי, הייתי שמחה לקרוא כאן יותר טורי ביקורת כאלו, כתוב מצוין, מעניין ומאוזן. נשמע שטענתך מוצדקת, אם כי לא קראתי עדיין את הכתבה.
אהבתיאהבתי
יורשה, למה לא יורשה, מודה ומתייחסת בחיוביות. ומשתדלת. לא תמיד אפשר או יש על מה. במקרה בנפשי הדבר. כל הגורמים חברו יחדיו.
אהבתיאהבתי
הכתבה על אורלי קסטל בלום אכן לא מאוזנת ואפילו מקוממת, בדיוק בגלל הדברים שציינת (היתרה בבנק ושכ"ד הגבוה). אך אי אפשר להתעלם מכך שסופר לא באמת נהנה מפרי עמלו בסוף שרשרת הפירסום והשיווק של ספרו.
אהבתיאהבתי
נכון, בפירוש לא התעלמתי, אפילו להפך. חידדתי והזכרתי.
אהבתיאהבתי
פוסט חד כתער. אחד הטובים……
אהבתיאהבתי
הניסיון להשאר במקום מאוזן ולהביא את הטענות כלפי הכתב וההתנהלות הפיננסית (הפעם) של קסטל בלום עלה יפה.
באופן אישי הסיפור עצמו לא ממש מעניין, אמנם גולדן יודע את המלאכה ומכיר את כלי העבודה אבל שוב הוא מוציא חרא של תוצרת ומצד שני ברור שהבלומית לא תוכל להתפרנס רק מכתיבה. אין כאן מספיק קוראים ומחירי הספרים לא יעלו. כי ככה.
והעיתון ? – כמו עיתון לא שווה את הנייר עצמו.
אהבתיאהבתי
מה שאורלי קסטל בלום צריכה זה מישהו שיתפוס אותה בכתפיים ויצעק לה לפרצוף שתתעורר. ואולי, אני חושב עכשיו, ישנם דרכים יותר מעודנות להעיר בנאדם: בחמלה למשל –
אהבתיאהבתי
אם אני זוכרת נכון חפץ ובלום (גדי) הם גם סופרים עניים מרודים אביונים. הם חתומים ביחד על הספר שמהלל ומשבח נבונה את האתוס של אריאל שרון המנהיג אליו מתחשק לישראלים להתגעגע
V: נכון, הוספתי
אהבתיאהבתי
גברת בעלת הבלוג – מה שאת עושה בכתבה זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שגולדן עשה ב"ראיון" הדביק שלו אבל בהפוך. אני לא מגן אל א.ק-ב. נדמה שחוץ מיעוץ כלכלי היא זקוקה לטיפול נפשי דחוף, ארוך ומעמיק.
אבל, מי שאין לו משכורת וכל מה שיש לו זה 1.5 מליון ש"ח הוא לא עשיר.
והקטנוניות אם היא 50 או 51?
הבלוגים של עיתונאים בגרוש גוררים את כל העיתונים לזבל
אהבתיאהבתי
ולמה ציפיתם משי גולדן, **, מי שעולמו הרוחני נחשף בשירותים עם יעל בר זוהר, וניר חפץ – יועץ התקשורת של נתניהו, והחבר הטוב של גדי קסטל-בלום?
אלה העורך וסגן העורך של מעריב? דיוס סנטו!
לא קראתי הרבה ראיונות שערך גולדן. לא יודע אם אי פעם ראיין. עכשיו ברורה הסיבה. האיש עשה את הונו ** מטורים מגמתיים וסנסציות ריאליטי, של מכירת הסיפור המשפחתי שלו – שגם הוא שנוי במחלוקת, בלשון המעטה.
הבוקר התפרסם על פרס כלשהו שבו זכה הגולדן-גייט ביחד עם הפרסומאית ואישתו-של, שרון כידון, עבור תוכנית רדיו שהם מגישים. פרס??? במדינה נורמלית, האיש היה נבעט מכל המדרגות על רמיית הציבור.
פוסט מעולה שיילמד בכל מקום שעוד מכבד את עצמו. שאפו!
אהבתיאהבתי