מאת אסף שגיב
מוסף הארץ זימן לקוראיו היכרות עם "הישראלי העסוק בעולם" – הפסיכולוג והכלכלן פרופ' דן אריאלי, שספריו לא רציונלי ולא במקרה ולא רציונלי אבל לא נורא עוררו תהודה רבה בארץ ובחו"ל וזיכוהו במעמד של כותב ומרצה מבוקש. בדומה לחוקר ישראלי עטור תהילה אחר, חתן פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן, עוסק גם אריאלי בניפוץ אחת ממושכלות היסוד של הכלכלה ה"קלאסית", המניחה כי האדם הנו ברייה רציונלית מטבעה; במציאות, הוא גורס, אנו ישויות מבולבלות ואמוציונליות, הפועלות לעתים קרובות באופן מוטה ואימפולסיבי. את המרכולת הזאת הוא משווק בכישרון רב לציבור הרחב, ובכלל זאת לפוליטיקאים ולאנשי עסקים, המגלים מטבע הדברים עניין רב בהשלכות היישומיות של התיאוריה. כותבת המאמר, איילת שני, מספרת בהתפעלות ש"כולם רוצים חתיכה מדן אריאלי… מנהיגים וממשלות נועצים בו. חברות וארגונים בכל רחבי העולם מתדפקים על דלתו".
"איך הפך פרופסור ישראלי לפסיכולוגיה ולכלכלה התנהגותית לרוקסטאר?" שואלת שני, ועונה מיד "הסוד הוא כנראה באופן שבו הצליח אריאלי להפוך תחום אקדמי סמי-אפרורי לתרבות פופ". בהערצה בלתי מוסתרת היא חולקת עם הקורא את החוויה המפעימה שעברה עליה במהלך הרצאה שנשא הישראלי העסוק בעולם בכנס יוקרתי על "חדשנות באופנה", שנערך במוזיאון SECCA בצפון-קרוליינה:
http://video.ted.com/assets/player/swf/EmbedPlayer.swf
אז אריאלי עולה על הבמה. או, לפחות, מישהו שמאוד מאוד דומה לו. לא ברור מה הקשר בין הפרופסור הביישן והעדין לחיית הבמה הזו. פתאום הוא שולף ארסנל שלם של מימיקות וטכניקות רטוריות, שולט בקהל שליטה מוחלטת. "אני הולך לתת את השטר הזה למי שיציע לי הכי הרבה כסף בשבילו", הוא מודיע, ומנופף בשטר של 100 דולר. "זו כמו מכירה פומבית, אבל יש תנאי: מי שיציע את הסכום השני בגודלו, יצטרך גם הוא לשלם, אבל לא יזכה בשטר". הקהל מתחיל לזרוק מספרים. בסוף נותרים שניים. אחד ישלם 150 דולר בעד שטר של 100 דולר. השני ישלם 145 וירגיש אידיוט. אריאלי עושה עוד פאוזה. "אני חושב שהבנו את הנקודה", הוא מחייך. הקהל מגיב במחיאות כפיים סוערות.
בהתחשב בכישורים הרטוריים האלה, אין זה מפתיע שפרופ' אריאלי כיכב גם בכנסי הרעיונות של TED הזוכים לשיעורי צפייה מרשימים ברשת. המרצים שבחלקם נפלה הזכות לשאת דברים במסגרת הכנסים המבוקשים הללו נמנים עם הדמויות הבולטות והמעניינות ביותר בעולם האקדמיה, המדע, האמנות והעסקים. מגבלת הזמן, 18 דקות, ורבגוניות הקהל רק מניעים אותם לחדד את המסרים שהם מבקשים להעביר, ללטשם עד דק ולהתאימם לצריכה פופולרית. התוצאה בדרך כלל שובה את הלב. בכתבה מלפני כשנתיים ("TED – יש לך 18 דקות לשנות את העולם") מצטט הארץ את כריס אנדרסון, העומד בראש הארגון:
"TED מתעניינת בידע באשר הוא. אנחנו מחפשים את האמת ואת האנשים שעושים דברים מרשימים ומסוגלים גם לספר על כך לקהל הרחב", הוא עונה בראיון שנערך עמו במייל. את גבולות האמת של TED מסרב אנדרסון במודע לשרטט וטוען כי הדיון בשאלה הוא חלק מהעניין. "כל מי ששותף לתפישה שלנו, כי לאמת אפשר להגיע באמצעות שיחה ודיון בין אנשים חושבים, יכול להיות מועמד ראוי להופיע בכנס". עם זאת הוא לא מתחייב לתת במה לאנרכיסטים למשל. נראה כי הוא מודע היטב לכוחו של הידע שבידיו, ושאותו הוא מבקש לחלוק עם העולם. "רעיונות הם דבר בעל עוצמה אדירה, אולי המנוע החזק ביותר שקיים היום בעולם ליצירת שינוי", הוא מסכם.
קשה שלא להידבק בהתלהבות של אנדרסון, כשם שקשה לא להיכבש בקסמו של אריאלי, ובדיוק משום כך ראוי לקחת לרגע צעד אחורה ולבחון בעין ביקורתית את התופעה. לכאורה, אי אפשר למצוא כל פסול במאמץ להרחיב את גבולות שיח הרעיונות מעבר לד' אמות של חוג כזה או אחר; הרי אנו חיים בחברה פתוחה, שוחרת מידע, שאינה סובלת, להלכה, אקסקלוסיביזם משום סוג. דא עקא שהמאמץ הזה גובה גם מחיר לא מבוטל, שממנו אסור להתעלם.
ראשית, הפופולריזציה של הידע בתקשורת ההמונים ובאינטרנט מעניקה, באופן טבעי, עדיפות ברורה לדוברים כריזמטיים ורהוטים, המסוגלים להעביר מסר באופן בהיר ונגיש. כל זה טוב ויפה, אבל האנשים הללו אינם בהכרח גם יצרני הרעיונות המעמיקים והרציניים ביותר. אינטלקט ויכולת תקשורתית אינם תאומים סיאמיים; כמה מענקי הרוח שהעמידה לנו האנושות התבטאו בצורה איומה, וההקשבה לדבריהם הייתה כרוכה תכופות בסבל מתמשך. למשל, אייזק ניוטון, אולי גדול המדענים, שהיה לא רק עילוי מזהיר אלא גם אנטיפט מתנשא (אף שלהתנשאות לא הייתה מעולם הצדקה מוצקה כל כך). בביוגרפיה פרי עטו של ג'יימס גליק, שתורגמה לפני שנים ספורות בידי עמנואל לוטם, מסופר שעם התמנותו של ניוטון לעמית במכללת טריניטי בקיימברידג'
היה עליו לתת הרצאה במתמטיקה (במשמעותה הרחבה ביותר של מילה זו) אחת לשבוע במשך תקופת הלימודים, ולהפקיד העתק שלה בספריית האוניברסיטה, אבל הוא זלזל בחובתו זו, ומילא אחריה רק לעתים רחוקות. כשהרצה בכל זאת, נוכחות הסטודנטים הייתה דלה. לפעמים הרצה בפני אולם ריק מאדם ולפעמים ויתר וחזר לחדריו. "כה מעטים באו לשומעו, ומעטים מבין אלה הבינוהו, עד כי לפעמים היה עליו, כביכול, לדבר אל הקירות מחוסר שומעים… לרוב נשאר כמחצית השעה, ואם לא היו לו מאזינים נהג לחזור כעבור רבע מהזמן הזה, או פחות".
בניגוד לניוטון, הפילוסוף הגרמני גיאורג פרידריך הגל דווקא משך קהל עצום. סטודנטים רבים נהרו להרצאותיו באוניברסיטת ברלין כדי לשמוע תורה מפיו של הוגה הדעות הטבטוני האימתני; ספק אם מי מהם הבין מה בדיוק קורה שם. בספר המרתק פילוסופים כבני אדם מצטט בן עמי שרפשטיין את עדות אחד מתלמידיו של הגל:
הוא ישב שם תשוש, מדוכא, כאילו התמוטט אל תוך עצמו. ראשו כפוף קדימה, ותוך כדי דיבור לא חדל להפוך דפים ולחפש בפנקסי הפוליו הארוכים שלו. קדימה ואחורה, למעלה ולמטה. הכעכוע הגרוני ושיעולו הבלתי-פוסקים מנעו ממנו את שטף הדיבור. כל מלה, כל הברה, התנתקה בהיסוס כדי לקבל הדגשה מעמיקה ומוזרה מן הקול המתכתי והריק של עגתו השוואבית הרחבה, כאילו כל אחת מהן הייתה החשובה ביותר.
ניוטון והגל לפחות היו משוכנעים ומשכנעים בצדקתם ובעליונותם. מאלף להשוות את הביטחון העצמי המופלג, הגובל לא אחת בזחיחות, המאפיין את רוב המרצים ב-TED עם ההיסוסים והפקפוקים שהפגין המרצה לודוויג ויטגנשטיין, הנתפס בעיני רבים כפילוסוף החשוב ביותר של המאה הקודמת. "כאשר ישב באמצע החדר על כיסא עץ פשוט ונאבק עם מחשבותיו זרמה זיעה על פניו. היו גם שתיקות ארוכות ומתוחות שבמהלכן ישב מתוך ריכוז מכאיב, בעוד ידיו עושות תנועות שעוררו תשומת לב", כותב שרפשטיין. "אחרי ההרצאה היה ויטגנשטיין 'חש סלידה כלפי כל מה שאמר וכלפי עצמו' ומסתלק מיד עם תלמיד לקולנוע, שם 'ישב בשורה הראשונה, כדי שהמסך ימלא מיד את כל שדה ראייתו ומחשבתו תתרחק מן המחשבות על ההרצאה ומתחושת התיעוב'".
לויטגנשטיין, להגל ולניוטון לא היה כיום כל סיכוי להפוך לרוקסטארים אקדמיים מסוגם של אריאלי, סטיבן פינקר או סלבוי ז'יז'ק; הם פשוט חסרו את הכישורים הבינאישיים והחברתיים הנחוצים. למען האמת, אפשר שהיו נתקלים בלא-מעט קשיים גם באקדמיה עצמה. כבר ב-1918 הזהיר הסוציולוג הגרמני הדגול מקס ובר כי ההסתמכות הגוברת של האוניברסיטאות על הצלחתם של המרצים לעורר את עניינם של הסטודנטים עלולה לפגום באיכותן האינטלקטואלית. בהרצאה הקלאסית המדע כייעוד הוא משמיע קביעות אמיצות בעניין:
בפועל קשה להאמין עד כמה נקבעת נהירתם של סטודנטים אל מורה מסוים בידי נסיבות חיצוניות גרידא, כגון מזגו האישי ואפילו נימת קולו. ניסיון אישי עשיר וחשיבה מפוכחת נטעו בי חוסר אמון עמוק כלפי סמינרים המוניים, הגם שהם כמובן בלתי נמנעים. הדמוקרטיה – כבודה במקומה מונח, אולם ההשכלה המדעית שעליה אנו אמונים לפי המסורת של האוניברסיטאות הגרמניות היא עניין רוחני-אריסטוקרטי, ואת זה אל לנו להסתיר מעצמנו. נכון אמנם שהצגתן של בעיות מדעיות כך שאפילו הדיוט בעל כושר קליטה יוכל להבינן וגם לחשוב עליהן באופן עצמאי – וזו הנקודה המכריעה היחידה מבחינתנו – היא אולי המשימה הפדגוגית הקשה ביותר. אין ספק. אולם השאלה האם הבעיות הללו תיפתרנה אינה מוכרעת על ידי מספר הסטודנטים בקורס. אכן – אם לשוב לענייננו – האמנות הפדגוגית היא כישרון אישי, שאינו חופף בשום אופן את התכונות המדעיות הנדרשות מן המלומד.
בכל האמור לעיל אין כדי לגרוע, חלילה, מחשיבותם של מרצים מוכשרים. הם מעניקים שירות רב ערך לסטודנטים המשלמים ממיטב כספם כדי לזכות בהשכלה; לאקדמיה הממלאת הודות להם את תפקידה כמוסד לימודי, המנחיל ידע והכשרה; ולתחום מחקרם, הזוכה באמצעותם בהכרה ציבורית רחבה, ואולי אף לתמיכה פיננסית הכרחית. אלא שכולנו יוצאים נשכרים גם מקיומם של מלומדים מן הסוג האחר, שמקומם לא יכירם ב-TED ובפורומים פופולריים אחרים – טיפוסים שאינם מחוננים בקסם אישי או ביכולת קומוניקטיבית, אלא במוח מזהיר, ברעיונות מקוריים או אפילו רק ברצינות אקדמית ותו לא.
אבל הסכנה הטמונה בסגידה התקשורתית למגה-סטארים אינטלקטואליים אינה מסתכמת רק בגימודם של הוגי דעות וחוקרים מן הזן הנחבא אל הכלים; היא באה לידי ביטוי גם בתהליך הכיווץ והפישוט שעוברים הרעיונות עצמם. הרצון לגשר בין מגדל השן האקדמי לבין הציבור הרחב – שכתבתי לא פעם בשבחו – עלול להוליד את השאיפה לזכות בכל מחיר בחסדי ההמונים. צו השעה, כך נדמה, הוא מסרים קצרים, קליטים, המעוררים אפקט כללי של "וואוו". הפופולריזציה של הידע נכרכת באופן זה גם בטוויטריזציה הבלתי נמנעת שלו, וגרוע מזה, בנטייה אל הסנסציוני, שאיש אינו חסין בפניה.
הפולמוס העירני שניצת בבלוגוספירה הישראלית סביב כתבת "הפטריות האינטליגנטיות" המפורסמת של כלכליסט מדגים היטב את הבעיה. הצלחתה של הכתבה להצית את דמיונם של הקוראים על אף עיסוקה בתחום מחקר מדעי שולי הוכיחה כי העיתונות אינה חייבת להתבוסס במי אפסיים של פוליטיקה-בידור-עסקים; היא יכולה גם לגרות את תבונתנו ולקרוץ לסקרנותנו האינטלקטואלית. ועם זאת, לו הקפידה הכתבה על סטנדרטים חמורים, המאפיינים פרסום אקדמי "מהוגן", ונמנעה מקביעות שמהימנותן מפוקפקת, ספק אם הייתה מעוררת תהודה בקנה מידה מרשים כל כך.
בסופו של דבר, חשבון הפופולריות הוא כורח שאין לחמוק ממנו; אנשי הרעיונות צריכים לתמרן בזהירות בין אליטיזם סתגרני לבין חנופה לטעם הקהל. נזקו של כל אחד מן הקטבים האלה בוודאי רב מתועלתו. איני בטוח שיש ביכולתי להציע קוד מוסכם, המבטיח כי האקדמיה לא תוסיף להתבצר מאחורי חומות של יהירות אנינה מחד גיסא ולא תיכנע לפיתויי השיווק ההמוני מאידך גיסא. הנושא בוודאי טעון דיון רציני; אני חושד שקשה יהא לסכמו ב-18 דקות.

החפיף של המרצה המלבב מודגמת במשחק השטרות שמתואר בכתבה. זה משחק חביב אמנם, הישר מפרק א בכל ספר לתורת המשחקים, שמודגם בכל הרצאה על הנושא בבתי מלון או במסיבות יציאה לגמלאות. אם זה מה שהדהים את הארץ, אבוי לעיתון לאנשים חושבים.
אהבתיאהבתי
חששתי שזה מה שיקרה בעקבות הפוסטאורח, שקוראים יבינו כאילו דן אריאלי הוא איזה שרלטן. אז כדאי להבהיר שדן אריאלי מלבד כשרונו כמרצה, הוא מגדולי, אולי גדול, חוקרי הפסיכו-כלכלה הפעילים היום (כהנמן כבר לא ממש פעיל). מדובר בחוקר אדיר (נכון, עם כשרון ליחסי ציבור).
אהבתיאהבתי
זהו פוסט ראוי ביותר.
כל מי שנפגע מקצב העדכונים מכל סיבה שהיא יצטרך ללמוד את רזי קורא הRSS או אפילו את סודות השליטה בפיד של פייסבוק. תתרגלו להצפת המידע, אנו בשנת 2012 והמצב רק ילך ויחמיר. וולווט לא אחראית לטרנדים שכאלו, רק משקפת נאמנה שלהם.
דבורית, את יודעת מה את עושה. אל נא תקשיבי ל'דורשי טובתך' הללו.
אהבתיאהבתי
אני מוחק פידים עם יותר מארבעה אייטמים ליום, או יותר מעשרה אייטמים ליום לפידים של תמונות. המגבלה הקשיחה הזאת תופסת לפידים מוצלחים באמת. לשאר, הטולורנטיות שלי נמוכה בהרבה. אם הפיד שלך שולח יותר מאייטם אחד ביום, כדאי מאוד שכל אייטם יהיה מדהים, אחרת – ביי.
הדרך היחידה להתמודד עם הצפת מידע היא ניקוז מתמיד של ביוב ה-RSS.
אהבתיאהבתי
כרגע ולווט מפרסמת בקצב של 1.6 פוסטים ביום. לא אידאלי, אבל במקרה שלה, נסבל.
אהבתיאהבתי
לא להקשיב לדורשי טובתה זה סבבה.
הבעיה בריבוי הפוסטים והמידע היא שפשוט אין זמן לקרוא אותם ולהגיב.
אין לי שום סיבה ורצון לרסס ולהפיד
אהבתיאהבתי
בזמנך הפנוי – בפקקים, עד שהמים בקומקום ירתחו, בקופה המהירה וכו'.
אהבתיאהבתי
הפוסט מכיל כמה תופעות. נושא ה"כריזמה" מתת האלים, כולל ההטעיה בדבר הקשר צורה ויכולת שכנוע לנכונות העובדות.
תופעת ה"אינטלקטואל הטלוגני", שמפורר בהדרגה את את הילת החכמה שלו, והופך למוקיון אולפנים.
"זכר האלפא האקדמי" זה שהאישור להצלחתו המקצועית חייבת להתבטא בעמדות כוח ופופלריות כללית.
בשאלת ההפשטה של חומרים מדעים, הכותב חייב לשמור על כך, שהקורא אכן מבין את הקונטקסט.כתב המראיין מדענים ומביא את דבריהם בלשון מובנת. מדען הנותן סקירה כללית על תחום, או מעביר את מחקריו לציבור הכללי. בסך הכל יש מקום להרצאות וספרים בנושאי מדע, אך הם שייכים לתחום ה"נוןפיקשן" של התרבות ולא למחקר המדעי.
חלק מהצרות נובעות מקוראים, שהעובדה שמבינים את החומר, גורמת להם לאשליית גדלות, בדבר יכולתם לתרום לידע האנושי, ולהוביל תאוריות חדשניות.
אהבתיאהבתי
אורן, תן להם עוד 2-3 תגובות כאלו והם יהיו עפר לרגליך.
אהבתיאהבתי
כדאי לזכור שהידע האנושי גדל, מתפתח ומופץ בשיטות שונות לאורך ההיסטוריה. סוקרטס לא כתב כלום – רבים שמעו אותו ומהם אחדים כתבו. גם ביוון וגם ברומא ידעו הרבה טריקים הנדסיים אבל יודעיהם בכוונה לא הפיצו את הידע (כדי לא להיפגע כלכלית). דווקא בימי הביניים (שאמורים להיות חשוכים כל כך) כתבו כמה ספרי מדע שימושי לגמרי לא רעים. וכו' וכו' וכו'.
הרעיון שבאוניברסיטה גם חוקרים וגם מלמדים התקבל כאקסיומה לא כל כך מזמן ואיננו אוניברסלי כלל. גם כיום כבר יש מחקר לגמרי לא רע במסגרת חברות בע"מ, צבאות ומשוגעים עם וגם בלי עזרה אוניברסיטאית. ביקורת עמיתים היא רעיון מצויין לצימצום הפצת שטויות. בגלל זה נמנע פירסום מכמה רעיונות טובים? בודאי וכדאי שיהיה כך. זה לא הליך דומה להסכמה רבנית שבה כמובן אין אף פעם שום שגיאה כי הקב"ה הוא שמדבר דרך גרון נותני ההסכמה.
הרצאות אוניברסיטאיות אינן אמצעי יחיד להפצת חכמה וידע. כמה לומדים מהרצאות וכמה מקריאת ספרים? נדמה לי שיש כאלה ויש כאלה. האם חוקר טוב חייב להיות מרצה טוב? האם מרצה טוב חייב להיות חוקר טוב? נדמה לי שמוסכם שהתשובה היא: רצוי אבל לא הכרחי. כדאי לכן להשתכנע שמכלול המדע איננו משהו שקל לקבוע לגביו כללים ובינתיים העניינים מסתדרים לא כל כך רע.
לאחרונה גם כהנמן, גם תלמידו (ולא לשכוח את נסים טאלב) הצביעו על חורים מפולשים בכלכלה הרציונלית הקלסית. בנושאים אחרים הרבה יותר קשה למי שאינו מקצוען להבין את המהפכות המתרחשות ואפילו להיות מודע לקיומן. לכן לא חייבים להתרגש מהצלחות תיאטרליות שקשורות לנושא – אבל כדאי להתרגש מהנושא עצמו. נכון שמרצה מחונן (וקצת חריג, או לגמרי משותק) הוא מכשיר טוב להפצת ידע בעזרת סקרנות אישית. אחרת אולי היה הידע הזה נשאר מוסתר באקדמיה.
אהבתיאהבתי
אחלה מאמר.
לדעתי הנזק שנגרם מתופעת TED קטן מהתועלת. באבולוציה של המדע, הנקודה הזו בזמן והאמצעים הטכנולוגים המעולים מאפשרים פופולריזציה חיובית של עצם העיסוק במדע ובמחקר. טוב מאוד שאנשים צעירים יראו שאתה יכול להיות כוכב גם בתחומים האלה, ואם זה יגרום להם לפנות לאפיק מחקרי – הרווחנו.
אהבתיאהבתי
כן, אבל מה זה שווה אם הם לא יכולים להחזיק בתואר דוקטור..
🙂
אהבתיאהבתי
אני מתלבטת איך להתחיל את התגובה שלי. אני חושבת שההנחה הבסיסית הטמונה בפוסט הזה- שכישורים חברתיים מטים את המחקר ולכן פוגעים בו- שהיא הנחה נפוצה מאוד, שגויה מיסודה. לכן אני מתקשה להסכים כמעט עם כל מה שנכתב כאן.
בני אדם אינם יצורים ניטרליים. אנחנו בעל חיים חברתי, אנחנו חיים ב"להקות" והקונטקסט החברתי משרת את הצרכים שלנו כבודדים וגם כקבוצה. הכישורים החברתיים שלנו הם יצר מולד שעוזר לנו לבסס מעמד בתוך הקבוצה, הצורך שלנו להיות חלק מהקבוצה מוביל אותנו לתרום, לפתח, לחזק ולקדם את הקבוצה. הכישורים החברתיים האלו (שלפעמים מכונים כישורים פוליטיים), היכולת לשאת חן, כישורים רטוריים ויכולת התנסחות הם גם מה שעומד בבסיסה של הצלחה בכלל והצלחה אקדמית בפרט. השכל (ועבודה קשה והמון מזל) הוא רק תוספת. מי שלא יכול להעביר את הרעיון שלו הלאה נדון להיות תקוע בלופ עם עצמו. היכולת להתנסח טוב יותר עוזרת להשיג משתפי פעולה, קרנות מחקר ולגייס את עניין הציבור (האקדמי והכללי) ובלי כל הנ"ל אי אפשר באמת להגיע רחוק במחקר (או בכל תחום עיסוק ציבורי אחר). לכן, בעוד שאכן קיימת הטיה לטובת הסופרסטארים, או בעלי נטיות כאלו, אני לא חושבת שהיא פוגמת בהצלחה אלא חלק מהמרכיבים הדרושים עבור הצלחה והדימוי הציבורי של איש מטורף ומתבודד הוא פשוט פנטזיה שגויה.
הדברים האלו לא רלוונטיים רק לימינו, ואשתמש באחד מגיבורי כדוגמה. צ'ארלס דרווין שנולד במאה ה19 למשפחה מבוססת מאוד (משפחת דרווין כמו גם משפחת וודג'ווד, אלו מקנקני התה, היו מהמתעשרים החדשים של אנגליה. משפחות עם הון כספי ופוליטי). הוא לא היה עילוי בלימודיו (נזרק מלימודי רפואה באמצע) אבל השכיל לשמור על יחסי חברות עם חלק ממוריו. יתרה מזאת, מבלי להכנס לפרטי פרטים, דרווין נעזר באקדמאים רבים כדי לגבש את תאורית הברירה הטבעית, ונעזר באותם חברים בעלי הון אקדמי ופוליטי כדי לפרסם את התאוריה במהירות כשחוקר צעיר ונאיבי (וואלאס) פנה אליו עם רעיון זהה לזה שלו ודרווין חשש להפסד הקרדיט. בסופו של יום איש כמעט לא מכיר את וואלאס בשמו, וגם אלו שכן אינם מכירים את כתביו ואת התאוריה כפי שהוא ניסח אותה. דרווין, שהתגלית שלו חשובה לא פחות מזו של ניוטון, הגיע לאן שהגיע לא מעט מפני שהיו לו חברים חשובים.
אני לא בטוחה שאני מעבירה את המסר בצורה נכונה אז אם לסכם מה שאני מנסה לטעון הוא שמטבע הדברים אנחנו לא יצורים ניטרליים והציפיה שמדע יהיה עיסוק שהוא 100% אובייקטיבי שאינו נגוע בהטיות אנושיות/חברתיות היא ציפיה לא ריאלית. בנוסף, אני חושבת שהמסקנה שאם העיסוק נגוע בהטיות חברתיות אז בהכרח יש פגיעה באמינות או בהישגים היא מסקנה שגויה. לאורך ההסטוריה האנושית חווינו המון תגליות חשובות, וההסטוריה מלמדת שמי שקצר את הקרדיט הוא האיש המקושר אבל לא בהכרח היחיד שהגה את הרעיון.
ושתי נקודות בנימה יותר אישית. כשהתחלתי את דרכי באקדמיה, חשבתי שבאמת אשפט על פי יכולותי כאדם בודד. מאז הופתעתי לגלות שהיכולת שלי להשתלב בקבוצה, היכולת שלי להעביר הרצאה טובה ולפתח קשרים טובים עם חוקרים בתוך ומחוץ לקבוצת המחקר בה אני נמצאת הם בין הדברים הקריטיים ביותר להצלחה. האקדמיה בימינו מוצפת אנשים חכמים ומוכשרים עם רעיונות טובים, בשביל להתקדם הם (אנחנו) צריכים ללמוד שיעור בבניית הון פוליטי (קשירת קשרים עם אנשים חזקים במערכת, מעורבות בפרויקטים בעלי פוטנציאל חשיבות גבוה..). כשהתחלתי לעכל את סדר הדברים הזה הרגשתי שבר באיזו נאיביות בסיסית מולדת. אבל זהו שיעור בהלכות עולם, אקדמיה היא חברה אנושית בדיוק כמו שהכנסת, מערכת העיתון ומשרד ממשלתי כזה או אחר הם חלק מהחברה האנושית.
לגבי הפשטת רעיונות, בתוך הקהילה האקדמית יש ויכוחים רבים על הנושא- יש הטוענים שהפשטת רעיונות היא הזנייתם (שמעתי כמה פיזיקאים כאלה) והאקדמיה צריכה להשאר מגדל שן. אני שייכחת לאסכולה השניה, אני חושבת שאת רוב המחקרים (אולי להוציא כמה סיבוכים בפיזיקה ומתמטיקה) אפשר להסביר לכל אדם ממוצע, גם כזה ללא כל רקע קודם. העקרונות שעומדים בבסיסן של רוב שאלות המחקר במדעי החיים והחברה הם עקרונות פשוטים למדי. בדרך כלל בכנסים מקצועיים, אפילו הספציפיים ביותר, חלק מהדוברים עוסקים בנושאים שהם ממש זרים לי והזרות אינה הגורם המגביל בהבנה שלי. כמו כן, מידי פעם אני מאזינה להרצאות מדע פופולרי בTED ובמקורות אחרים, לפעמים אלו הרצאות מתחום העיסוק שלי וחלקן בנויות בצורה מעולה ומעבירות מסר מדעי מדוייק מבלי לגרום להדיוט הממוצע להתעלף מעומס מושגים. מנסיוני הכולל בסביבות אקדמיות וגם חוץ אקדמיות, כאשר אדם מנסה להסביר את המחקר שלו והקהל לא מצליח להבין, הבעיה היא במסביר ולא בקהל.
אהבתיאהבתי
לא בטוח שהתכוונת לכך אבל דבריך עושים עוול לדרווין. ראשית דרוין כלל לא פרסם את המאמר שלו במהירות. רחוק מאוד מזה. הוא עיכב אותו לאין סוף משום שחשש כי רעיונותיו לא יתפסו ברצינות (בגלל שהם נוגדים את התפיסה הדתית). שנית, דרוין יכול היה לעכב את העותק של מאמרו של וואלס שנשלח אליו לביקורת או לפסול אותו בתירוצים שונים. תחת זאת דרוין בחר לפרסם יחד עם ואלס כדי שזה האחרון לא יאבד את הקרדיט.
אהבתיאהבתי
המרצה שלי בקורס אבולוציה אמר פעם שאם דרווין היה נאלץ לעמוד בביקורת עמיתים ה"מאמר" שלו בחיים לא היה מתפרסם. אנגלית פיוטית ומסורבלת והמון התפתלויות סביב הנקודה.
אני יצאתי מנקודת הנחה שאין מחלוקת על גודל התגלית של דרווין ועל כך שאת הנקודות הוא חיבר בעצמו. אבל, וזה משהו שלא זוכה להרבה התיחסות:
1. הוא היה מאוד פעיל בקהילה המדעית באותה תקופה. הוא התיעץ עם חוקרים רבים ונעזר בידע המקצועי של עמיתים רבים. לקראת סוף ימיו הוא פרסם ספר זכרונות ושם תאר איך נחה עליו ההשראה לתאורית האבולוציה כבר במסע אל הגלפגוס. בפועל, היומנים ואסופות המכתבים שלו מתארים מציאות שונה. רק לאחר שחזר והדוגמאות שאסף מהאיים עברו ניתוחים על ידי זואולוגים מומחים הוא התחיל להבין את המגוון הביולוגי אליו נחשף ומשם החל לפתח את התאוריה שלו. הקרדיט לתאוריה עצמה הוא שלו, אך ללא יעוץ ממומחים רבים מאוד לא בטוח שהרוח היתה נחה עליו אי פעם.
2. אנקדוטה לחג: בגיליון הראשון של nature, אותו כתב-עת שעד היום מוביל במקום הראשון בין כתבי העת הביולוגיים/מדעיים פורסם מאמר שלא עבר ביקורת עמיתים (אז עוד לא היה מקובל) של החוקר תומס הנרי האקסלי (יש מי שמכיר אותו בתור סבא של). האקסלי היה בן דורו של וואלאס, צעיר מדרווין בדור (וחבר קרוב שלו).
בתקופת דארווין לא היה דבר כזה ביקורת עמיתים על מאמרים, למעשה לא היה דבר כזה מאמר מדעי. באותה תקופה הוגים וחוקרים (מדעי הביולוגיה עוד היו נגזרת של לימודי תאולוגיה) פרסמו את דבריהם בספרים וחיבורים שהגיעו אל האוניברסיטאות וההוצאות לאור באמצעות פרוטקציות, תאוריות מדעיות נידונו בחוגי האקדמאים בדיונים ותכתובות.
וואלאס לא שלח לדרווין את החיבור שלו על ברירה טבעית כדי לקבל ביקורת לקראת פרסום. וואלאס, בניגוד לדרווין, היה אדם לא מבוסס כלכלית וחברתית, הוא פנה לעמית כדי לשתף אותו במחשבות מרחיקות לכת ולקבל חוות דעת אישית. הוא פנה מתוך חוסר מודעות לכך שדרווין הגיע למסקנות דומות בעצמו וסביר להניח שקיווה שדרווין יוכל לעזור לו להשחיל את דבריו גבוה לאקדמיה. הפניה של וואלאס לדרווין היתה הזרז שהביא את דרווין לפרסם את ספרו שלדבריו היה רחוק משלמות והיווה רק מבוא (של 400 עמודים! שאלוהים ישמור). מכאן שאפשר לומר שדרווין היה הגון בכך שלא קבר לחלוטין את שמו וממצאיו של וואלאס ונתן לו טיפ טיפה קרדיט. מצד שני אפשר לחשוב שאולי זה מאוד נוח להגיד "הנה התאוריה המהפכנית שלי שתפגע בכל תשתיות האמונה שלכם. יש X אנשים חשובים שמסכימים שהיא מעניינת והגיונית ויעידו שאני הגיתי אותה ראשון. ויש גם עוד חוקר בלתי תלוי שחושב שאני צודק. עכשיו תנו לי קרדיט ותתכוננו, כי אני עומד לפרסם ספר חשוב" (והספר של דרווין קיבל המון יח"צ, ההוצאה הראשונה היתה סולד אאוט תוך ימים ספורים מרגע פרסומו).
אהבתיאהבתי
כאשר הרעיון על מוצא המינים הוצג לראשונה בפני החברה הליניאית של לונדון הוא הוצג במפורש כרעיון משותף הן לדרוין והן לוואלס. אני מתעקש על העניין הזה כיון שזהו מופת של התנהגות מצדו של דרוין שיכול היה בקלות להעלים את וואלס מדפי הסטוריה והתעקש שלא לעשות כן. להבדיל למשל מידידינו ווטסון וקריק שפשוט העלימו (חד משמעית פעלו כצמד נוכלים החבר'ה הללו) את תרומתה המכרעת של רוזלינד פרנקלין לגילוי המבנה הסלילי של הדיאנאי.
אהבתיאהבתי
אני לא בטוחה אם אפשר להכריע בעניין הזה באמת. הפרשנויות שלך ושלי מסתמכות על אותן עובדות אך נותנות להן חשיבות שונה. אינני יודעת אם דרווין היה נחמד או ערמומי, התוצאה בפועל היא ששמו בלבד שגור בפי ההמונים והמצב הזה היה נכון גם בדיונים שהתקיימו בשנת 1860.
אהבתיאהבתי
נכון בגדול. ממרחק השנים אי אפשר לדעת בדיוק מה היה שם, ודאי לא מה בדיוק עבר בראשו של דרוין. אבל, דבר אחד בטוח, הציטוט הציני ששמת בפיו בתגובתך הקודמת לא יכול היה להתרחש. איש מהם, לא דרוין ולא וואלס, לא היה נוכח בעת הצגת ממצאיהם בפני החברה הלונדונית. הממצאים הוצגו בשם שניהם על ידי אדם שלישי. דרוין יכול היה להיות נוכח ללא ולאס (שהיה בחו"ל) ולקחת את מחיאות הכפיים והתהילה ובחר שלא בגלל מות בנו. נראה לי שהעובדות מכוונות למוסריות גבוהה מאוד מצידו של דרוין.
אהבתיאהבתי
מסכים עם כל מילה. המעוניינים בדוגמאות להסברים מצויינים בנושאים מסובכים מוזמנים לעיין ב-askscience. גם נושאים מורכבים בפיסיקה מוסברים שם היטב במונחי הדיוטות.
אהבתיאהבתי
נקודה יפה שמוסברת היטב. ולא מבין מה יש לאנשים לבוא לבלוג אישי של מישהו ולהתלונן על התכנים/לנסות להפעיל צנזורה.
אהבתיאהבתי
ידע מדעי או רעיונות פילוסופיים הם מורכבים וקשה לתקשר אותם לשומעים ובמיוחד לשומעים שאינם בקיאים בתחום. מקורות מונחי פופולריות מפשטים רעיונות מורכבים כדי להגיע לציבור רחב. רעיונות שפושטו אינם מדוייקים כבמקור. כל זה ברור ומובן מאליו.
זה מה שהפוסט ניסה להעביר באריכות מיותרת (1500 מילה) ועם הרבה name-dropping? אירוני משהו.
אני מפספס פואנטה אחרת?
אהבתיאהבתי
כן.
אהבתיאהבתי
ואני חשבתי שתגיד משהו על הכתיבה המביכה של איילת שני.
אהבתיאהבתי
הפוסט המעניין הזה הזכיר לי את הביקורת של האב על בנו בסרט "הערת שוליים".
אהבתיאהבתי
אני חושב שזה נפלא שאת מעלה פוסטים אורחים, ופותחת במה לרעיונות שונים במסגרת הבלוג. זה סוג של בונוס.
וזה נורא מעניין שיש אנשים שחוסר ה"סדר" הזה, מפריע להם. מצד אחד זה מראה שהם מרגישים שייכות, ולכן כל שינוי מפריע להם אישית.
אבל מצד שני למה זה בכלל צריך להפריע למישהו? ומה זה אומר על כל שונאי השינויים האלה? כאילו הבלוג הוגדר להם בעיני עצמם, וכל מה שנראה להם כסטייה, נראה להם כאיזה סוג של קונפירציה נגדם אישית. נו, באמת.
אגב – מהפוסט לא התלהבתי. סו ווט ? זו רק דעתי האישית. ועדיין בעיני זה נפלא וחשוב שאת פותחת את הבלוג לכל מיני דיעות.
אהבתיאהבתי
זאת לא קונספירציה אישית , דבורית באמת רוצה להרוג אותי
אהבתיאהבתי
ואגב, אם ביבי/קלינטון/אובמה מייצגים את הרוקסטארים, אז אריאלי (כמו גם הוקינג) הוא נאו-רוקסטאר – אחד שהצליח בגלל שהצליח למרות.
(במחשבה שניה, אובמה הוא גם רוקסטאר וגם נאו-רוקסטאר).
אהבתיאהבתי
אי אפשר להגיב כך על הצלחתו של הוקינג. יש לו עוד כמה תכונות פרט לנכותו.
אהבתיאהבתי
לא טענתי שהצלחתו חסרת בסיס, אלא שהיא קיבלה "הגברה" מצד נכותו.
עובדה שהוא האייקון הפיזיקלי היחיד מאז אינשטיין בערך, ואי אפשר לטעון שהוא הפיזיקאי היחיד מאז שראוי לפרסום שכזה.
אהבתיאהבתי
ראשית ולווט הכותרת היא צרה ואפילו צרורה, בנוסף נמשכת הנטיה הקירשנדונית בחלוקה המגדרית, את בונה לך מגדל זכוכית.
הפוסט עצמו ראוי אך עם נטיה לנדוש, שמתחזקת בסיומו המיותר. בלה בלה דרך האמצע בלה בלה. בסוג של תאום צורה לתוכן, כתוב בצורה משתבללת, ככל שמתקדמת אומרת פחות.
אהבתיאהבתי
מתברר שגם בבלוגוספירה, כמו בעמודי הדעות בעיתונים, אין כמעט נשים שרוצות לכתוב (נדמה לי שלא אמרתי לא לאף אישה עד היום).
קראתי כמה פעמים לנשים לכתוב, ואני צריכה לעשות זאת שוב.
לשאר הדברים שכתבת לא אתייחס. אוהבת את הכותרת.
אהבתיאהבתי
אז את לוקחת בחזרה את הביקורת על קירשנדון?
מעתה תפסיקי לספור נשים בכל מקום?
אהבתיאהבתי
לא לוקחת בחזרה שום דבר.
עם כל הכבוד לי, אין לי את המערכת של הקירשים.
אני לא מעסיקה תחקירנים וכו' וכו'.
אהבתיאהבתי
מצטער הטיעון נשים לא מציעות את עצמן, הוא נדוש. תגררי אותן באלימות, תמשכי מתחתן את מזרוני היוגה. החיסרון הוא לא סטטיסטי בלבד, הוא בולט בתוכן ובאיכות הכתיבה. הפוסט אורח הופך לערוץ "גברים ממשים את פנטזיית הגדלות שלהם" בבלוג.
אהבתיאהבתי
אחלה כותרת. אבל היה צריך להיות עם דאבל וא"ו – "כשוויטנגשטיין". ו' עיצורית באמצע מילה (אני מרשה לעצמי להעיר לך כי זה מסוג הדברים שאת יכולה להרשות לעצמך להעיר לאחרים עליהם).
אהבתיאהבתי
הלל- אתה טועה ומטעה –
אהבתיאהבתי
ציטוט ארוך שכל מה שהוא מדבר עליו זה כאשר ה-ו' בראש המילה. כאן ה-ו' באמצע המילה. ואגב מוכיח שלא כדברי דבורית, שהרי הנה יש כאן כללים שעוסקים, הפלא ופלא, בשמות!
אהבתיאהבתי
אולי נשאל את הר לודוויג ויטנשטיין כיצד היה כותב את תעתיק שמו בעברית. בספר טלפונים תמצא שם כמו WEISS – ויס, וויס, וייס ווייס . מותר להם ואי אפשר להחליט עבור מר וייס שיכתוב ווייס כאשר שמו יכתב כשוייס.
אהבתיאהבתי
תשמע, מבחינתי שכל אחד יכתוב איך שבא לו. אבל כיון שבעלת הבלוג חובבת את כללי האקדמיה, הרי שכללי האקדמיה קובעים שווא"ו עיצורית בראש מילה תהיה יחידה, ובאמצע מילה תהיה כפולה.
אהבתיאהבתי
הלל, זה ממש לא מסוג הדברים עליהם הייתי מעירה, והכל לא תקף כשמדובר בשמות.
ותודה רבה על המחמאה, גם אני אוהבת אותה.
אהבתיאהבתי
באותה מידה מגוחך להשית כללי דגש באותיות בגד כפת על שמות לועזיים וסלנג , כפי שפעם נהגו הקריינים בקול ישראל לבטא ב-FAריס במקום ב- PAריס.
אהבתיאהבתי
לא קרייני חדשות בקול ישראל אלא דיווחי תרבות על PEסטיבל הזמר וסוחרת ני"ע מבנק מזרחי שדווחה ביומני כלכלה על הבורסה ב-FAריס עד שתיקנו אותה. המשיכי באזנה רצופה לגל"צ
אהבתיאהבתי
"הכל לא תקף כשמדובר בשמות"? מאיפה הכלל הזה מגיע?
הכול תקף גם כשמדובר בשמות, ללא ספק. מספיק להעיף מבט במקרא ולראות שאומרים פּרעה בראש מילה אך לפֿרעה (בג"ד כפ"ת רפה) באמצע מילה.
אהבתיאהבתי
שורה תחתונה: לא אכתוב "כשווינטגנשטיין" גם אם האקדמיה כולה תבוא לשלול לי את הרשיון על המקלדת.
אהבתיאהבתי
הידד! אם כך גם את לא סבורה שיש ללכת אחרי האקדמיה בכל צעד ושעל.
אהבתיאהבתי
זה מזכיר לי קפדן אחד שטען שהאקדמיה כופה כתיבת ח' נ' ביאליק ולא ח. נ. ביאליק. לא הצלחתי לשכנע אותו שלא כדאי להגזים בקונפורמיזם עד שביקשתי ממנו לאיית ז'. ז'. רוסו לפי כללי האקדמיה. הוא נסוג – אבל לא שוכנע.
אהבתיאהבתי
האם "ביבי ופרס" – BIBI UFERES
זה כמו "פרס וביבי" – PERES UVIBI?
אני חושש שלא…
או שיצאתי חומוס
אהבתיאהבתי
אכן, bibi uferes, peres uvibi. כך למשל פּוּל מלך אשור הופך לפֿול מלך אשור כאשר זה אחרי הברה פתוחה ("בא פֿול מלך אשור"), בלי להתחשב בכך שמבחינת הפונולוגיה האשורית זה חסר משמעות. ולכן גם בפֿריס.
אהבתיאהבתי
שלילי. בפריס (PARIS) לא נענים לכללי האקדמיה וכבר היו על כך פסיקות קודמות (לעיל)
אהבתיאהבתי
מצדי תכתוב ותדבר איך שבא לך. מה זה "פסיקות"? על מה אתה שח?
אהבתיאהבתי
ראה למעלה. היתה פרשנית לשוק ההון שדווחה על הבורסה ב-FAריס עד שבאה היועצת הלשונית של קול ישראל ותקנה
אהבתיאהבתי
כיצד מנקדין
אהבתיאהבתי
ויטגנשטיין הוא שם גרמני וכך צריך לבטא אותו כמו האות וי למרות האות דבליו. אם תכפיל את האות וו הקוראים יחשבו שצריך לבטא את השם כמו דבליו. הבעיה היא מה מסמלת האות וו, לפעמים היא דבליו לפעמים היא וי. בשמות לועזים צריך פשוט לנחש. ואיך זה שאף אחד באקדמיה ללשון העברית לא מצא לזה פיתרון?
אהבתיאהבתי
ברור שזה v אנגלית ולא w אנגלית. אבל כללי הכתיב אומרים שיש להכפיל ו' עיצורית באמצע מילה (כדי להבחין בין ו' עיצורית לאם קריאה). כך למשל כותבים דוור וכוורת ולא דור וכורת.
אהבתיאהבתי
היה מי שכבר קבע את הפיתרון, אבל אתם לא רציתם להקשיב לו.
ויטגנשטיין VS ו'יליאם.
אהבתיאהבתי
כמה מחשבות:
אני חושב שהרעיון לפשט רעיונות מסובכים לחתיכות "קלות לעיכול" הוא מעולה. הכרתי אנשים שהיכולת העיקרית שלהם היתה לקחת רעיון פשוט ולהרכיב עליו מורכבות מיותרת, בעיקר כדי לתת לעצמם תחושת חשיבות מיוחדת, ואני לא יכול להשתחרר מהמחשבה שזה גם מה שקורה אצל חלק מאנשי האקדמיה.
לעצם העניין, אני חושב שחלק מהמורכבות של החיים המודרניים דורשת מהאנשים לשלב יכולות נוספות בארסנל שלהם, גם אם לפני כמה עשרות/מאות שנים זה לא היה כך. אפשר לראות את זה לדוגמא בתחום הספורט: קחו את הכדורסלן הטוב ביותר בשנות ה50 של המאה הקודמת ותשוו אותו לשחקן בן זמננו – והאחרון יעלה על קודמו עשרות מונים: אמנם חוקי המשחק נשארו כשהיו, אבל הספורטאי המודרני נדרש לתמרן בין מערכת מורכבת ותובענית פי כמה וכמה וזה דורש ממנו לפתח יכולות נוספות שבעבר לא נחשבו כהכרחיות. כשחושבים על זה, ככה זה בכל מקצוע ומקצוע: תמיד יש מומחיות/התמקצעות נוספת שצריכים לעשות עם השנים.
לגבי אנשי אקדמיה: תחומי העיסוק שלהם כוללים מחקר וחינוך סטודנטים. ייתכן והאחרון הוא משני בחשיבותו, אבל איש אקדמיה מוצלח הוא זה שמומחה ב2 הדברים. ייתכן וזה לא מוריד הרבה מחשיבותו של החוקר שנעדר כישורי הרצאה (שכמות ואיכות הפרסומים המדעיים שלו הם כלי אובייקטיבי למדידת המומחיות שלו), אבל זה כן יעלה את ערך החוקר שמצליח לבצע את 2 הדברים בצורה טובה.
אהבתיאהבתי
אני לא יכול להשתחרר מהמחשבה שיותר מדי אנשים שלא עוקבים אחרי פרסומים אקדמיים, חושבים שהם יודעים איזה מחקר מבוצע באקדמיה.
מזכיר לי את הוריי שלקח להם חודשים לגלות (דרך צד שלישי!) שעבודת הדוקטורט שלי הוקדשה להם, על אף שההקדשה מופיעה בעמוד הפותח של העבודה (אחרי עמוד השער, לפני כל הנוסחאות), ושהם קיבלו עותק. כנראה שהם פשוט חיכו לגרסת הרימייק של טד/כלכליסט/אריאלי :lol:.
רעיון יפה. האם הוא צריך לחול גם על הסטודנט המודרני? זה (הטיפוסי) שבניגוד להוריו לא מסוגל להתרכז למשך 50 דקות של הרצאה?
או אולי זאת אשמתי, תת-מודרני שכמוני, שאני מתיימר להמשיך בדרכו של אוקלידס ולהוכיח משפטים בהרצאה במקום, אולי, להקדיש את הזמן שהוקצה לי כדי לשכנע את הסטודנטים באותות ובמופתים (מודרניים) שהמשפט חייב להיות נכון ו.."איך לא"?
אני מכבד את כל השליחים המחוננים שמצליחים בכשרון רב לעניין את ההמונים במחקר הנעשה במגדל השן, אבל ראבק, מישהו גם צריך לעשות את המחקר הזה.
ומישהו גם יצטרך להוות את דור ההמשך של אותם חוקרים..
אהבתיאהבתי
כאחד שבקושי סיים ט' כיתות, אני אומר תודה לאל על מדע פופולרי. בלי הספרים האלה, שמביאים ממצאים מדעיים להדיוטות כמוני בשפה פשוטה למדי וכמעט בלי נוסחאות מתימטיות, הייתי נותר בור מוחלט. בזכותם אני בור כמעט מוחלט
אהבתיאהבתי
כן, כשקראתי את הראיון הזה בסופ"ש חשבתי גם כן על המאמר של מנשנפרוינד.
רק שאני לא הצלחתי לנסח לי זאת בראש בכמות המילים המרשימה שאתה הצלחת…
אהבתיאהבתי
תשמעי דבורית את ממש מגזימה עם הפוסטים האורחים האלה . פשוט תפתחי עמודה מיוחדת לזה, כמו שבוינט או בנרג יש עמודה מיוחדת לדעות , ומי שרוצה לקרוא את זה במיוחד שיכנס . מה שקורה היום זה שאתה מעלה הודעה בפוסט ה"רגיל" ותוך כמה שעות הפוסט עף לאמצע העמוד והוא כבר לא רלבנטי יותר .
אהבתיאהבתי
כמו שהסברתי לפני כמה פוסטים, אין עמודה נפרדת. זה לא nrg וזה לא ynet. זה בלוג. כדי לעשות את מה שאתה רוצה צריך לבנות את הבלוג מחדש. אין לי כסף. תודה.
אהבתיאהבתי
מצד אחד השיקול הכלכלי שלך מאד מובן. מצד שני, את הופכת במו ידיך את הבלוג שלך לפח הזבל, סליחה לאכסנייה הפייבוריטית של כל הגיגני הימין.
הבלוג הזה הולך ונצבע בכתום כהה. צאי וחישבי אם אינך בוגדת, גם אם מתוך תמימות מוחלטת, במטרה שלשמה הוקם.
אהבתיאהבתי
כלומר המשוואה שאתה עושה היא 'הגיגי ימין= פח זבל'.
מפתיע לגלות את אנשי הכנסייה הימי- ביינמית בישראל 2012.
אהבתיאהבתי
"המשוואה" אם נקרא לזה כך למענך, שאני עושה כבר הרבה מאד זמן, בכלל באה לבחון עד כמה בלוגיסטית שזכתה בפרס של גוף שנתפס במוצהר כימני, אבל למרות זאת מתיימר לייצג "תקשורת הוגנת", אמנם מסוגלת להיחשב בישראל כ"מבקרת תקשורת".
אהבתיאהבתי
למה אתה מחליף את הניקים שלך שלוש פעמים בכל פוסט? ובכל פוסט מחדש?
והאם אתה מבין את המילה "משוואה"? נדמה לי שלא.
ואם הסבל שלך פה כל כך רב, למה אתה לא מצמצם אותו? אני בעד אושר.
אהבתיאהבתי
חחחחחחח אדיר V
זהו כולנו בעד אנשים מאושרים
לילה טופ דומני שאלך לישון
אהבתיאהבתי
אם יש לך השגות כלשהן על אתיקה או תקפות מחקרית של החלפות ניקים לצורך בחינת שאלת מחקר כלשהי, את מוזמנת לתהות, או להרצות על כך בכנס אקדמי.
מתוך תשעת הקבין של ביקורת התקשורת שירדו לעולם ולמרות שלל פרסיך (ותגמוליך הכלכליים), לפי שעה את מחזיקה רק בשמונה מהם.
וככל הנראה רק הולך ויורד…
אהבתיאהבתי
את השגותיי על החלפת ניקים בבלוג שלי, הפרטי, אביע פה.
ואת הג'יבריש שלך אתה מוזמן לשאת בכל כנס אקדמי שהוא. הוא יהיה רצוי.
החלפת הניקים שלך פה "לצורכי מחקר" נגמרה.
אהבתיאהבתי
דוד או אורן או איך שלא קוראים לך , אף אחד לא ביקש את עזרתך , תחסוך מאיתנו טיעונים שלא קשורים לכלום (אסף שגיא הוא ממש לא ימני) .
אהבתיאהבתי
*שגיב
אהבתיאהבתי
מי דיבר על אסף שגיב?
התייחסתי להערה ולעובדה שיש כאן לאחרונה היפר אקטיביות מייגעת של פוסטים וכבדרך אגב ציינתי גם את העובדה שבלוג שמתיימר להיות ביקורתי, הולך והופך למדורת השבט הכתום.
אהבתיאהבתי
אתם השמאלנים מבלבלים אותי . הרי תמיד אמרתם שהימנים הפרימיטיבים מבלים כל היום באתרים של כדורגל ופורנו , אז עכשיו אתם אומרים לי שהם בכלל בקטע של אתרי תקשורת אליטיסטים? תהיו החלטיים .
אהבתיאהבתי
דרור, שתה מים!
לא פניתי אליך.
ההערה הוגשה רק כחומר למחשבה לבעלת הבלוג הזה.
אהבתיאהבתי
כנראה טעיתי בכתובת.
אהבתיאהבתי
או שפשוט תפסיקי להעלות פוסטים אורחים . אם לאסף שגיב נורא חשוב לכתוב פוסט על דן אריאלי אז שיפתח בלוג משל עצמו . אם החבר'ה של תקשורת עויינת רוצים להתבכיין על זה שהתקשורת מתנכלת לחרדים וכל הקישקוש הזה אז שיפתחו בלוג משל עצמם .
אהבתיאהבתי
(ואולי אתה תפתח אתר ותכתוב את הערותיך?)
אהבתיאהבתי
על כל פנים, בלי להתייחס למיצובם על הספקטרום הפוליטי, הפוסטים האורחים האחרונים היו מעניינים אף כי לא עם כל מה שכתבו בהם הסכמתי. כמשתתף חדש וזוטר אני מתחצף ומעז להצביע בעד.
אהבתיאהבתי
פוסט מצוין. הפוסלים כנראה נוהגים להקשיב לזהבי עצבני:
אהבתיאהבתי
חייל , תגובה משתלחת כזאת אולי מתאימה לתמי , אבל לא לך . אין לי שום דבר נגד הפוסטים עצמם , אני יכול להגיד אפילו שהפוסטים שלך ושל אסף גם היו מעניינים , ואם הם היו בעמודה נפרדת כמו שהצעתי בודאי שהייתי קורא אותם (מה שאני לא יכול להגיד על הפוסטים הגרועים של תקשורת עויינת , שאין לי מושג איך הם הגיעו בכלל לאתר הזה) בדיוק כמו שאני מאד אוהב לקרוא את בן דרור וקלמן אבל לא הייתי רוצה שהפוסטים שלהם יפתחו את NRG , כי המקום שלהם הוא בדעות , וצריך לעשות סדר באתר .
אהבתיאהבתי
המשתלח הוא זהבי. לעצם העניין, העובדה שכותבי פוסטים מחזרים על פתחה של בעלת הבלוג היא סימן מובהק להצלחתה. הפוסטים אינם מחלישים את הבלוג שניצב על יסודות איתנים והם בבחינת תוספת המאפשרת לו להתחדש בהשקעה לא רבה.
אהבתיאהבתי
מסכימה, פוסט מרתק, תודה ולווט (ואני ממש לא מסכימה כמעט עם שום דבר שנכתב בו ועכשיו מתחילה לנסח תגובה ארוכה)
אהבתיאהבתי
מצד אחד יותר מדי פוסטים.
מצד שני – חלקם מעניינים מאוד ומרחיבים אופקים.
מצד שלישי – הישראלי העסוק בעולם – זה נאמר כמחמאה?
אהבתיאהבתי
לחייל זקן,
למחזר תגובות זה כל כך 2010 ר/ק וכו'.
אהבתיאהבתי
צודקת, אבל לפעמים הברק מכה פעמיים.
אהבתיאהבתי
*אם* את מעוניינת בכך, ניתן לשנות את ההגדרות כך שהעמוד הראשי של הבלוג יהיה שקול לעמוד הבא:
https://velvetunderground.co.il/?cat=-85,-640
הכתובת המוזכרת למעלה, אוספת את כל הרשימות (מחדש עד ישן) בניקוי אלו שנכתבו בקטגוריית "פוסט אורח" או "חמש שאלות".
אופציה טכנית אחרת היא להוסיף את הקישור הנ"ל לתפריט הראשי (תחת "ולווט למכורים בלבד" או וואטאבאר).
אני בטוח שמי שקינפג את השרת שלך, יודע וישמח לעשות זאת.
לבסוף.. האם כדאי לפלטר את הפוסטים האורחים מהעמוד הראשי? בכלל לא בטוח..
אהבתיאהבתי
בחייאת לא מבינה מה הקיטורים הללו על פוסטים אורחים כן או לא
כל אחד קורא בבלוג הזה מה שהוא רוצה
ואם הוא רוצה לקרוא רק את הפוסטים של V הוא יודע היטב איך למצוא אותם
אהבתיאהבתי
אז זהו שלא . כשאנשים רואים שהפוסט נדחק לאמצע העמוד הם לא טורחים להיכנס כי מבחינה פסיכולוגית זה נתפס אצלם כ"פוסט לא אקטואלי" . משהו דפוק לגמרי .
אני אתן לך דוגמא . אני פעם אחת הגבתי בפוסט של ולוט . שניה אחרי שהגבתי היא העלתה 2 פוסטים אורחים , מה שהפך את התגובה שלי לתגובה האחרונה בפוסט , ומדובר על 4 אחרי הצהריים(!!)
אהבתיאהבתי
אז למה לא אמרת קודם שאתה סובל מ-PTSD?
היית מקבל פה יחס הרבה יותר מבין ואמפתי.
אהבתיאהבתי
מה זה PTSD?
פוסט – טראומה סינדרום?
אהבתיאהבתי
Post-traumatic stress disorder = PTSD
אהבתיאהבתי
נאג'ס: ברגע שפילטרת את הפוסטים האורחים, והם ייראו רק בסרגל, גזרת עליהם מוות בטרם נולדו. אין סיבה לכתוב ולערוך ולהעלות אותם.
אהבתיאהבתי
עוד אופציה טכנית היא להגדיל את מכסת הסרגל "פוסטים אחרונים" מ-7 פוסטים, ל-10 או יותר.
אהבתיאהבתי
לא בעיה, להכניס 10 לטורון, אבל ספק אם זה יזיז למישהו, מאחר שקוראי הבלוג מתעלמים מהטור הימני.
אהבתיאהבתי
בוקר טוב
לא כולם מתעלמים מהטור הימני V
אחת הסיבות שהרשת גוזלת לי זמן כי אני מקפידה לקרוא הכל
בבלוגים או אתרים שאני נכנסת אליהם..כולל טורים ימניים וגם שמאליים:)
אהבתיאהבתי
אבל למה זה כל כך עקרוני לך?
אני מגיעה לבלוג הזה על פי כמות הזמן הפנוי שיש לי (לפעמים זה פעם בשבוע ולפעמים זה כמעט כל יום). אני יודעת שבבסיסו הבלוג מכיל 7 פוסטים קבועים, היומיות ובשבת סקירת המוספים. כל פוסט אורח מצויין בכותרת ככזה ולכן אין שום בעיה למצוא את כל הפוסטים הקבועים.
אהבתיאהבתי
ב"מעלה הודעה" אתה מתכוון מגיב לפוסט, נכון? אתה בסך הכל מגיב פה ובעלת הבית כותבת ומעלה פוסטים לפי שיקול דעתה, מבלי להתחשב בדחיקת ההודעות שלך, למרות שתוכנן דברי אלוהים חיים. חוצפה שכזאת. וולוט, באמת. תני לכולנו זמן להנות מפניני תגובותיו של דרור לפני שאת מעלה עוד פוסטים. שחלילה לא נפספס את חוכמתו.
אהבתיאהבתי
להעלות הודעה ולהגיב בפוסט אלה שני דברים זהים . וכן חשוב לי שיקראו את ההודעות שלי , הרי אני לא כותב לעצמי , אני חושב שגם את לא .
אהבתיאהבתי
"להעלות הודעה" זה פשוט לא הביטוי המקובל..
אהבתיאהבתי
דווקא נחמד.
הוא עולה ברשת תחת הא"ק "דרור".
אם לא הבנת, תשאל את חייל זקן.
אהבתיאהבתי
א"ק? אדם קדמון?
אהבתיאהבתי
אות קריאה.
אהבתיאהבתי
אלו לא שני דברים זהים וההבדל בינהם בדיוק רלוונטי לעניננו, מכיוון שבתור מגיב מקומך כאן הוא משני. מגוחך לדרוש מולווט להעלות פחות פוסטים כי הם דוחקים את התגובות שלך. אני מגיבה כשברגע מסוים יש לי משהו להגיד וחשק להגיד אותו. זה לא אומר שחובתו של הבלוג לספק לתגובה שלי במה לאיזה פרק זמן מינימלי, ובטח שטיבו של הבלוג לא נמדד בזה. גם אם אף אחד לא יקרא את התגובה שלי לא יקרה שום אסון (אתה בטח תסכים איתי בעניין הזה). באופן כללי אני מניחה שולווט יודעת מה היא עושה. באופן אישי אני לא נהנית מרוב הפוסטים האורחים אלא רק מההבחנות היומיומיות של ולווט. בד"כ אני לא טורחת להעמיק בפוסטים האורחים, למען האמת. אני קוראת את ולווט בשביל לקבל את המוצר היחודי שהיא מספקת, והפוסטים האורחים זה פשוט לא זה.
אהבתיאהבתי
בסך הכל רוב הקוראים של הבלוג מתעניינים בעיקר בפוסט, ופחות בקריאת כל התגובות. ניק דנטון, מייסד גוקר מדיה, אמר בראיון, שלעיתים התגובות מרחיקות את הקוראים החדשים. זה עיוות מקובל, שהמגיבים מתחילים לחשוב, שהם העניין האמיתי בבלוג, כמו הפרעושים המנצחים במרוץ הסוסים. ראוי שהמגיב יתיחס בצניעות ראויה לתגובתו, שאינה אלא עץ הנופל במעבה היער.
אינני מגיב בניקים בדויים, ויריה ברגל היא דימוי הדורש קנס, עם כי הזכירה לי את השיר הנהדר הזה.
אהבתיאהבתי
לע עם כי, כי אם, אם קי.
אהבתיאהבתי
אתה אומר את זה כי רוב הכותבים פה רחוקים ממך בדעות הפוליטיות . שהרי אם אתה כל כך בז לעמוד התגובות אז למה 70 אחוז מהתגובות פה הם שלך?
אהבתיאהבתי
צניעות ואירוניה עצמית, השאלה של דעות וכיוון פוליטי חסרת רלוונטיות. למרות שהמחשבה על תגובתיך, כצעקות מתרחקות בארכיב הבלוג, בהחלט משעשעת אותי. מחזק את ידיה של ולווט.
אהבתיאהבתי
אני דווקא קורא בעיקר את התגובות… 😆
אהבתיאהבתי
הפוסט ציוניים תמיד מפתיעים אותי בפתיחות שלהם לדיעות מכאן ומשם
אל תשכחו לבוא לעכו ולאכול חומוס בפסח
ולהתחנף למוסלמים שכל כך נהנים לראות את עם ישראל משפיל את עצמו
חג שמח
אהבתיאהבתי
ובענין עם ישראל משפיל את עצמו
לפני כמה שנים כירסמתי במרפסת משהו אויה ביום-כיפור
והשכן שלי המוסלמי תומך הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית
וחולם על מדינת הלכה איסלאמית בגבולות מדינת-ישראל או נכון יותר במקום
ולבינתיים קוטף משכורת שמנה ממשרד החינוך של מדינת הציונייים כי הוא
סגן מנהל בי"ס – העיר לי על כך שאני אוכלת ביום-כיפור..
~~~
עד כמה שידוע לי אבולעפייה סוגר את המאפיה שלו ביפו בפסח
אהבתיאהבתי