

למה התאונה התל אביבית היא הכותרת הראשית והענקית בידיעות, כשרבות כמוה מתרחשות מדי יום?
1. ההרוגה היא צעירה ויפהפייה, ועוד קיבוצניקית שבאה לעיר הגדולה. אם הייתה זו בת 65 מבת ים, האמינו לי שהפרופורציות היו משתנות.
2. התאונה התרחשה בתל אביב. ועוד בצפון הכי שבע של העיר. לא אי שם בכביש נגבי שכוח האל.
3. הרוצחים הם צרפתים (אם כי יהודים, לא?) שבאו לעיר. ובת"א לא אוהבים את הצרפתים.
אני לא חושבת ששנאת זרים היא שקבעה את גודל הסיקור, אלא שלוש העובדות גם יחד, בעיקר סימן השאלה שמרחף סביב שאלת הענישה: הנצליח להכניס את ראשם מתחת למערפת אם לאו. בכל מקרה, העיתונים יוצאים מדעתם. שלושה מקדישים להמשך הסיקור את כפ' 2-3. הארץ את סדין 4.
והנה סקופצ'יק: אחד מהעורכים הבכירים מאוד בעיתונים מתגורר בבניין שבו גר החשוד.
תוס': עוד שתי תאונות שאירעו תאונה בסו"ש וזכתה לאפס סיקור בעיתוני הדפוס:
1. שלושה הרוגים באותו כביש בדיוק: עטייה אל-אטרש, בן 58 מרמלה, עבד אל-ראוף אשתיווי, בן 18 ויוסף אשתיווי, בן 16, שניהם מאזור תל-ערד.
2. תיקון: תאונה שאירעה הבוקר: נהרגה מור יובלה בת ישראל מדימונה. נראה איך תסוקר מחר.
כצפוי, בלגאן עובדתי עם האחראים למותה של לי זיתוני (אריק רובי/ק/ן בעל הרכב, קלוד אייזיק/איזק זה שנהג בו).
– למה לקח למשטרה כל ך הרבה שעות למצוא את הרכב הפוגע?
– אם יש כה מעט אנשים בעלי רכב שכזה, לא שווה היה להגיע אליהם במהירות אחד אחרי השני?
– האם המשטרה יכולה לבדוק מיהם האנשים שרכשו כרטיס טיסה במיידי, מאחרי שבע בבוקר, על מנת לטוס בו ביום?
– אם כן, למה לא עשו זאת?
לפי מעריב, "בעל הג'יפ ארז בתוך דקות ספורות מזוודה, אסף את אשתו וילדיו, ויחד עם שכנו מיהרו במונית לנתב"ג"
(רובין או רוביק?)
לפי ידיעות, המאבטחת של הבניין היא זו שהבחינה ברכב והזעיקה את המשטרה. ואם לא הייתה מבחינה, איפה היינו היום?
– האם הרוצח התקשר למשטרה, או שזו התקשרה אליו?
לפי הארץ, בשיחה עם החוקרים מפריז הבטיח נהג הרכב שיבוא לחקירה.
לפי מעריב, החוקרים יצרו קשר עם החשודים, השניים הודו שהם בפריז וסירבו לחזור לחקירה.
לפי ynet, החוקרים שכנעו את אישתו של איזיק (אופס, עוד גרסה) להתקשר לבעלה (כשבאה לקחת את התינוקת לצרפת, אותה שכחו בבית בעת ההימלטות) ואז שוחחו איתו והוא אמר להם שיחזור להיחקר.
לפי ידיעות, המשטרה איתרה בפריז את בעל הרכב ובשיחה הוא הבטיח לשוב לישראל.
לפי ישראל היום יזם אייזיק שיחה למשטרה והבטיח שיחזור לארץ בקרוב.
– ומה בעניין חוק ההסגרה?
– לפי הארץ, אין הסכם הסגרה בין צרפת לישראל, ולכן אם לא יסגיר הצמד את עצמו, "קשה לדעת אם יובאו למשפט בישראל".
– לפי מעריב, ביהמ"ש בת"א הוציא צו מעצר נגד השניים. במקביל פנתה המשטרה לאינטרפול וביקשה להוציא צו מעצר בינ"ל. גורמים במשרדי החוץ והמשפטים ובמשטרה "פעלו כדי לשכנע את צרפת לעצור את השניים ולהסגירם".
אך עו"ד כלשהו אמר למעריב שאע"פ שבין שתי המדינות יש אמנת הסגרה, על פי אחד החריגים באמנה כל אחת מהמדינות החתומות "לא תסגיר אזרח שלה".
לפי ידיעות, אין הסכם הסגרה בין ישראל לצרפת ולכן הכל תלוי ברצון הטוב וביחסים המשפטיים בין שתי המדינות. אבל, במקרים חריגים יש הסכם הסגרה אד הוק. אם ייעצרו, יכולה צרפת לשפוט אותם בשטחה והראיות יובאו מישראל.
לפי ישראל היום אם ייעצרו ע"י האינטרפול תהליך ההסגרה יימשך זמן רב, על אף הסכם ההסגרה בין שתי המדינות. אבל ההמשך אומר שלאורך השנים נהגה צרפת לא להסגיר את אזרחיה, ובמקרה הטוב לשפוט אותם בעצמה. פה מעודדים אותנו: אם הם יעשו טעות וייצאו מצרפת, ייעצרו על ידי האינטרפול ויוסגרו. והנה משפט גדול: "להבדיל מצרפת, ישראל מתעקשת ללא הרף להסגיר את אזרחיה לצרפת, כמו במקרה…."
ובשוליים: איפה חנו הרוצחים?
לפי הארץ, בחניון בקומה מינוס 2 (במזא"ה 5, ולא מאזה, וגם תחליטו אם רובי או רוביק).
לפי מעריב, בחנייה השייכת לשכן אחר בבניין.

התמונה צולמה ממצלמת האבטחה של הבניין. אפשר לראות זאת גם לפי זווית הצילום וגם לפי כל הדיווחים (מה גם שאני מכירה את המקום אישית).
אבל הקרדיט – למוטי קמחי. למה? כי הוא צילם מתוך הסרט?
טוב, זה עוד כלום, קודם (אמרתי לעצמי שאעשה צילומסך אחר כך, ולא הספקתי), היה לקמחי קרדיט בבולד בתוך הידיעה, על שהוא הצלם הבלעדי שהביא את הפריים. מה שאומר שהעורכים ב-ynet הם קלולסים לגמרי, ולא שמעו כלום על הפרשה עד שערכו את הידיעה הזו.
ותחכומן של המודעות החכמות. אין מילים.

כל העיתונים (חוץ ממקור ראשון ויתד נאמן) שלחו את הכתבים המשוחררים שלהם להתפשט בים המלח. כולם מה זה מבסוטים.
בהארץ – רוני לוין.
ישראל היום – סיגל ארביטמן.
מעריב – ליאור לרנר.
ולמה אנשים התפשטו? הנה התשובה של מעריב:
"כולנו שואפים לחיות בעולם אחר, צודק וסובלני יותר. אולי אפילו במקום שמזכיר קצת את גן עדן. וכמו אדם וחוה, שהחלו ללבוש בגדים רק לאחר שאכלו מעץ הדעת וגורשו מהגן, גם משתתפי המיצג מאמינים שבעולם מושלם אין מעמדות, אין רוע ובעיקר אין בגדים".
בידיעות ממש השתוללו – דני ספקטור נסע להצטלם, ומצא בחורה שסיפרה שלקראת ההתפשטות עשתה דיאטה, הלכה לקומסטיקאית והסתפרה "כי לך תדע איפה יראו אותך". זה בעמודי החדשות.
אבל יש גם המשך, ב-24: ספקטור מרחיב שם את היומן שלו לעוד כפולה, חוץ מכפולת החדשות, ויש גם בעד ונגד (יקיר אלקריב Vs יהודה שוחט). ממש לא הגזמנו.
ועיר האוהלים, לקינוח: דד ליין לפינוי האוהלים: 21 בספטמבר.
1. האם הכתבים הכלכליים לא מסוגלים לבצע חיפוש גוגל? בתחילת השבוע שעבר הם דיווחו כי פרטנר תפטר אחרי החגים כ-150 עובדים. אמיתי זיו דיווח במארקר כי הדבר נעשה בשל "הידרדרות חדה יחסית בנתונים הכספיים של החברה בשני הרבעונים הראשונים של השנה". בכלכליסט דיווח גילעד נס, "כחלק מהתייעלות פנימית, וכהכנה לשיתוף הפעולה הצמוד עם סמייל" (אגב, ב-nrg אין אף ידיעה).
לא ברור מדוע הכתבים לא דיווחו כמה כסף החברה הרוויחה בשנים האחרונות ומה גובה הקופון/דיבידנד שהבעלים גזר לעצמו. למה לא לציין שלאילן בן דב יש חוצפה לפטר עובדים אחרי שבמאי שעבר החברה הרוויחה ברבעון אחד 337 מיליון שקל והדיבידנד שחולק לבעלי המניות היה 330 מיליון שקל? למה הכתבים לא מציינים שלמרות הירידה ברווחים בגלל הפחתת דמי הקישוריות, לפרטנר ממשיכים להצטרף לקוחות חדשים (יש לה יותר מ-3 מיליון שפוטים), היא החברה הסלולרית הגדולה ביותר והיא הרוויחה ברבעון השני של 2011 205 מיליון שקל (!)
דיווח חדשותי לא אמור לכלול דעה, אבל הוא אמור לתת את כל התמונה, ולהבין שלפרטנר אין שום בעיה כלכלית והיא לא צריכה לפטר אף עובד, אפילו לא את המנכ"ל אלא שמדובר בתאוות בצע פשוטה, במסגרתה הבעלים רוצה לסחוט מהחברה עוד כסף בעזרת פיטורים וצמצומים. זה חוקי, זה לא דבר חדש והתפקיד של העיתונאים הוא פשוט לחשוף את האמת.
2. האם מגיע מזל טוב לערוץ בערבית? לא בטוח, בטח אם זוכרים את הניסיון הכושל להקים ערוץ בערבית ב-2004. אז מה נשתנה? קודם כל הערוץ יקבל מקום של כבוד בממיר הדיגיטלי "עידן+", במקום לשלם כסף להוט ויס עבור השידור. שנית, בערוץ מצפים לקבל את חמשת המיליונים שמוציאה הוט עבור הפקת חדשות מקומיות בערבית.
זה מתקשר אסוציאטיבית לערוץ התכלת הי"ד, שפעל בשנים 2003-2006, הפסיד כסף וחוסל בדמי ימיו ומעלה את השאלה המתבקשת – מדוע המדינה חושבת שחובה להשקיע כסף בחדשות בערבית ואפילו באמהרית, אבל עבור הציבור הדתי שמונה כ-20 אחוז מתושבי המדינה יש משבצת שידור אחת במוצ"ש, בערוץ 1 ובגל"צ (ומדי פעם גם בערוץ 2 ו-10) ותו לא.
3. האם בגלובס חושבים שהגולשים הם אידיוטים? בגלובס טי.וי, ערוץ טלוויזיה של העיתון הכלכלי פרסמו ביום ראשון שעבר כתבה שכות' המש' שלה הטילה פצצה: "איך עובדת השיטה השערורייתית שמעניקה לחרדים העדפה בדיור מוזל על פני עשרות אלפי ישראלים עובדים והאם מדובר בקרב הגדול הבא של המחאה החברתית?" כמובן שאנחנו רוצים לדעת את התשובה. נכנסו וראינו VTR של חרדים בכותל המערבי ואת מירב כהן, ריבה נאה המכהנת כחברת מועצה בירושלים זועקת חמס וטוענת כי במקום לדאוג לחרדים שיכולים לעבוד ואינם עובדים, ועדת טרכטנברג צריכה להמליץ על סיוע לעבדים עניים ולמי שאינם מסוגלים לעבוד. דברים כדורבנות, אבל מה הקשר בין הכותרת ובין התוכן והאם אנשים שכלכלתם אמנותם, לא מבינים שאמינות היא מרכיב חשוב בתקשורת?
4. האם ניר חפץ לא מבין שעיתון זקוק לא רק להתחדשות אלא גם ליציבות? להביא את גילי דינשטיין כעורכת-על כלכלית ואחרי חודשיים וחצי לגרום לה ללכת?
מצד שני, משמח לשמוע שמונה לעיתון דווקא כתב לענייני חרדים. בניגוד לכתבים האחרים שמסקרים את החרדים, חיים גריידינגר הוא באמת חרדי. נקווה שיידע להתמודד עם הלחצים הפנים-מגזריים בכבוד.
5. האם דפני ליף הייתה חייבת להזכיר בראיון איתה שנאנסה? יש מרואיינים רבים שיודעים או שמודיעים להם מראש, שאם לא יחשפו סוד אפל מעברם או מחדר המיטות שלהם, לא יראיינו אותם. כך קרה לעברי לידר כאשר הוא רצה להוציא אלבום חדש, כך קרה עם יהודה פוליקר והרשימה ארוכה.
יש רק הבדל אחד, האמנים הנ"ל ידעו שבלי חשיפת הקרביים לא יהיה ראיון ולא יהיה קידום מכירות, אולם במקרה של דליף, הראיון היה מתקיים (והכתבת אפילו לא היתה צריכה להתחנן לעורכת שיש לה סיפור חזק כדי להשיג שער). לכן אזכור האונס בראיון הוא מעשה מכוער וטיפשי.