ולווט אנדרגראונד

מאת סטלה

נקודת הפתיחה שלך מקוממת. הן בגלל שאת מכנה את עצמך "שפחה" – כשלעצמו מושג מקטין ומצמצם ולא מדויק, כי את לא באמת שפחה – והן בגלל סגנון הכתיבה שמרגיז אותי וגורם לי לרצות לשכתב אותו כדי שיהיה פחות מגניב וצדקני ויותר אמיתי וצודק. אבל אני לא עורכת כבר מזה שנתיים מאושרות למדי. המיני-פוסט שלך וטקסטים אחרים המופיעים כאן העניקו חיזוק נוסף להחלטה שלי לעזוב את ענף העיתונות.

להמשיך לקרוא ←

 

ג'וליאנו מר

בעולמו השחור לבן של קלמן ליבסקינד יש רק גיבור טוב וגיבור רע. אין למורכבות שום מקום. מבחינתו מר היה "אויב שלי, אויב של אחיי היהודים המתגוררים בארץ זו ואויב של המפעל הציוני כולו". לא, לא הגזמת בכלל. צנחן, בן לאם יהודיה, פעיל שלום, את כל זה מלך החסד והרחמים לא רואה.
…"העיתונים, שמילאו עמודים שלמים בדמותו הרומנטית של מר, לא נתנו לעובדות לבלבל אותם. בהארץ כתבה ציפי שוחט על "יפה התואר… שהקדיש את חייו להפצת מסר השלום".
להמשיך לקרוא ←

10:30. אתרי החדשות בישראל בבלבלה.
חסר לי רק המספר הנוסף.

מאת יגאל שתיים

בשלב מסוים במהלך הראיון התפשט ג'וליאנו מר, השתין בטקסיות לתוך כוס זכוכית קטנה ושתה את תכולתה (הרבה לפני צופית גרנט). זה לא היה אקט חריג במהלך המסע הפרוע שערך אז ג'וליאנו לאורכה ולרוחבה של ישראל, שואב אליו את התקשורת. סצינת שתיית השתן הזו התרחשה במהלך ראיון שקיימתי עבור מגזין קונטקסט, מגזין שעוצב בהשראת interview של אנדי וורהול, גלגולו הראשון של יובל סיגלר כמו"ל. במשך שנים היינו צוחקים, שג'וליאנו "פלישתן".

עם ההלם והעצב שנחתו עליי אתמול, כשנודע לי על הירצחו של ג'וליאנו מר בג'נין – נזכרתי מיד באותו ספק-ראיון, ספק-פרפורמנס פרטי, שחוויתי בחיפה במהלך 1990. זה היה עימות של אחד מול אחד – ג'וליאנו מר כנגדי – במהלכו ג'וליאנו דיבר ללא היסוס או רסן על הכל ועל כולם, מתוך כאוס של טקסטים וחוויות, כשבדרך מוזכרים כל אותם המושגים שחזרו להיות רלוונטיים בכתבות ההספד על אודותיו מאתמול, עם הירצחו: השסע בחייו, האינתיפאדה, שמות שחקנים ובמאים, הפרובוקציות, משפחתו, הכל במעטפת אקספרימנטלית בשיטת סטניסלבסקי, גוף ראשון.

הוא היה פרוע והוא היה מבריק, וזה ניבט מכל שורה בחבילת דפי התמלול שהדפסתי במכונת כתיבה, בעידן בו "העתק" הייתה מילה דמיונית, ו"חתוך" הייתה פעולת חיתוך נייר פיזית. שאלותיי באדום, תשובות זרם-התודעה של ג'וליאנו בשחור. 21 שנים אחרי, כתבתי, אינסטינקטיבית סטטוס בפייסבוק:

"בהלם > רצחו את ג'וליאנו מר. הכרתי את ג'וליאנו היטב בשנים של חיפה, עוד שמור לי הראיון שערכתי איתו לעיתון הראשון של יובל סיגלר, קונטקסט".
מגיב 112, ערן צור: "ג'ול הטיפוס. כל כך דרמטי ומרשים. מת כמו גיבור". לכל החיפאים זכרונות ממנו.

סיגלר לא אהב את הצילומים שצילם חבר חיפאי שלי במהלך הראיון. ג'וליאנו נקרא לתל אביב אל הסטודיו של רונן אקרמן, הואר באור אדום וכך נולד שער הגיליון. גם אותו אמצא עוד מעט. צריך להביא את הטקסט המלא הזה, אולי הוא ייחודי, לא לקוח מתסריטים של אחרים, לא מבוים – אלא מתוך תסריטו שלו, תסביכיו, נטו. רק לא לקרוא את הטוקבקים הנוראיים שבטח יש מתחת לכתבות על ג'וליאנו מר. מה שישראלים מסוגלים לחשוב ולכתוב היום, מוטב שלא יתורגם לעולם לגרמנית.

זה לא משנה מי רצח את ג'וליאנו מר, כרגע, על איזה רקע בדיוק. אנחנו ממילא שקועים פה עד המותניים בתיאורי רצח מכל סוג ובהררי מלל נלווים. ימנים יקפצו וישאלו, ואני כבר עונה: כן. בדיוק אותו צער כמו על הילדים בבר-נוער. כן, אותו הצער על ילדי התנחלות איתמר. כן, זה כמו פיגוע, זה הרי פיגוע. ההלם הוא רק תבלין, כי היכרתי את ג'וליאנו. ימנים בוכים רק על רצח יהודים, גם אם היה צנחן ואיש תרבות. אומנם אם יהודייה, אך ייתכן שהפין שלו לא היה חתוך נכונה, או שמא שהייתו בין קווי הגבול לא הייתה חד צדדית באופן מספק.

כיצד ייקבר? כצנחן יהודי, כמומר מוסלמי, כפלסטינאי חוזר או כשחקן אוניברסלי? לבטח לא כצנחן. במקרה הרצח הזה אפשר לבחור מי מהג'וליאנואים נרצח. ג'וליאנו היה מעט מכל אלו, וגם מדיניות קבורה מטומטמת במיוחד לא תצליח לעשות סדר בשעטנז זהויותיו.
אזכור אותו כמי שהמיר את הזעם לכדי תיאטרון לילדים שגדלו תחת הכיבוש.

יגאל שתיים