את קיומו של הבלוג הזה אתם וגם אני חייבים לאדם אחד. קוראים לו אמנון דנקנר, והוא היה בתחילת המילניום עורך מעריב. אחד הגרועים וחסרי ההומאניות שבהם. לא הייתי מזכירה עובדה ידועה זאת כעת, בפעם החמישים מיליון, אלמלא אירוע בלהות: אמנון דנקנר הפציע באחת התגובות פה בתחילת העידן הפוליטי של בן טיפוחיו יאיר לפיד על מנת לפסול את דבריי על אודות הנפוטיזם וחוסר האתיקה העולה מטורו הריירני אודות הלפיד. את דבריי כינה שילוב של "טמטום וזדון".
כפי שאפשר להבין, אין לבחורצ'יק המתורבת הזה דעה טובה עלי, אך אין בכך חדש. כזכור, ברבע האחרון של שנת 2005, בשנתי ה-12 במעריב נאלצתי לפגוש אותו (אחרי שפגשתי את עופר נמרודי, ולבקשת נמרודי), על מנת לשכנע אותו שאני מתאימה לערוך את רייטינג המנוח. הוא לא התרשם ממני לטובה, כפי שציין בתגובה שלו, וכפי שידעתי כמובן. למה? האם הכיר את עבודתי? לא ולא. פשוט לא באתי לו טוב בעין. "לא נראיתי לו". כן, נעלבתי אז עד מוות, בגללו פרשתי ממשרת העריכה במעריב (הוא גם סיכל ניסיון נוסף שלי לקבל משרה אחרת במעריב), ובזכות הטלטלה שעברתי, הזעם, החרון, התסכול והייאוש, פתחתי את הבלוג. על כך כתבתי ודיברתי אינסוף פעמים. כך שאם יש עוד פעם צורך ב"גילוי נאות", הנה. הריעו לקיסר דנקנר.
אבל היו בחודש הסוער הזה גם שני אירועים משמחים מאוד: הראשון, טיסתי המסתורית לארצות הקור, שאני מקווה כי תישא פרי, והשני, זכייתי בפרס ביקורת התקשורת של האגודה לזכות הציבור לדעת. לא בבחירת הקהל המאופק (שהרי כמו שציינתי, רבים הם האממ, החששנים מבין קוראיי) אלא בבחירת השופטים. ודאי תשאלו מה בכוונתי לעשות ב-5,000 הדולרים לפני מס, ובכן, יש רק תשובה אחת: לשלם שכ"ד של כמעט חצי שנה. זהו. האם זה מבטל את הצורך בפרנסה שמספקים לי הקוראים? התשובה ברורה.
בכל מקרה אני מודה לאגודה ולשופטים. אין באמתחתי זכיות גדולות, או קטנות, וזו הרגשה מאוד טובה כשזה קורה.
ולסיום, שאלה חשובה: החברה המאכסנת את הבלוג על השרת שלה ברוחב לב ובנדיבות, NetRun, לא תוכל לעשות זאת יותר. לאור נסיונות העבר המרים שלי עם שתי חברות בעייתיות, Go Daddy, והחברה הגרועה בעולם, Midphase (שגם סירבה להחזיר לי את החלק היחסי מכספי כשעזבתי), אני מחפשת פיתרון איכותי אך זול. אם היה לי די כסף הייתי משלמת על פיתרון יקר. אין לי.
אתם מוזמנים להשיא לי עצות הולמות.
– תודה רבה מאוד מאוד לכל התומכים בבלוג ללא לאות.
– חודש טוב לכל (גם אם קצר).
– בחודש הבא, בלי נדר, נחגוג שנה לעצמאות.
